אב בחכמה פא

לא מהני מטעם סברא דמעשה החליצה היא הפוטר וזהו בין ביבם ובין ביבמה ודין שליחות דלא מהני הוא רק ביבם א"ו דגם ביבמה לא מהני שליחות

ואנכי בעניי הנני תמה על עצמי דב גאון בא לכתוב תשובה לדינא למעשה ושכח או לא ידע כלל דברי הפוסקים מורינו מאורינו, והלא הטור כתב להדיא דצריך שיכוונו שניהם בזה שבחליצה זו ניתרת לעלמא, וכן כתב מרן הב"י בשו"ע סי' קס"ט סעי' מ"ד וגם בס"ח סעי' ל' וכן כתב ר"י מיגאש סי' קט"ו אפי' אם נתכוון למעשה אם לא נתכוין להתירה חליצתה פסולה, ולדבריהם הלא בלי כוונותיהם התורה לא פטרה אותה כלל והאיך הוליד הסברא דהוי מצוה שבגופה גם ביבמה, ולכמה פוסקים היבמה אינה עושה מצוה כלל וכ"ד הנצי"ב כמש"כ למעלה ומדוע לא זכר מחלוקת המהרי"ט עם החכ"צ, אין זה אלא פלא ולדברינו למעלה גם המהרי"ט והרמב"ן ס"ל דשניהם בעו כוונה ורק דאין צריכין הכוונה להתירא לעלמא רק דמן היבם היא נפטרת בזה ואיכא על מה שיחול השליחות וגם מאי דהעיר דהרמב"ם בפ"ד מיבום וחליצה הל' כ"ד לא הזכיר בטעמא דלא מהני תנאי משום דאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח, הוא פלא אצלי והלא הרמב"ם לא הזכיר כלל בדיני תנאי דבעינן שיהיה אפשר ע"י שליח דסובר דפרט זה אינו לעיכובא כלל במשפטי התנאי ומה גם היכא דאמר על מנת ולא באם וכמו שהיה תנאי ב"ג וב"ר דהא קיימ"ל דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ובמעכשיו לא בעינן משפטי התנאי כלל ובכתובות (ע"א:

) אמר לה על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרתי לך וכו' או שתהא ממלא ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובה ובתוס' יו"ט הביא דברי הטור שנדרה נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה שעליו להפר ואמר לה אני מיפר לך על מנת וכו' והיא אינה יכולה לעשות זאת ואין נדרה מופר והרי דנדרה היא וקיים לה הוא דיוציא מיד עכ"ל ובתוס' רעק"א הקשה הא קיימ"ל דא"י להפר ע"י שליח וא"כ מעשה ההפרה דא"א לעשות ע"י שליח יהא התנאי בטל והמעשה קיים כדקיימ"ל בחולץ ע"מ שתתן לי מאתים זוז דאי"צ לקיים התנאי כיון דהמעשה א"א לקיים ע"י שלית כדאמרי' בכתובות ע"ד, והניח בקושיא ולק"מ דבעל מנת לא בעי' משפטי התנאי והגמ' דכתובות על כרחך כר' מאיר אתיא דגם בעל מנת בעינן משפטי התנאי ואנן קיימ"ל כרבי בגיטין ע"ד דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו ובחליצה הרי מוכרת שיהיה התנאי מעכשיו דאל"כ הוי כאומר משוך פרה זו ולא תקני אלא אתר שלשים יום כמ"ש באבני מלואים סי' ל"ח ולכן הקושיא על הרמב"ם דלא הזכיר בחליצה הטעם דא"א ע"י שליח הוא רק לפום מה דחידש דבחליצה לא בעי כוונה כלל לפוטרה דהתורה פטרה אותו וא"כ הוי כמצוה שבגופו דא"א בשליח וזהו אפי' ביבמה והא לאו מידי הוא כמ"ש לעיל, גם מש"כ באות ה' לענין רקיקה דא"א לה בשלוחה משום דדוקא רוק דידה אמרה רחמנא ולהדיא אמרינן אכלה תומא וכו' ולאו ראיה היא מידי דהתם לא אמרו דהוי כמותה משא"כ בשלוחה דקיימ"ל דשלוחו ש"א כמותו וכמ"ש למעלה להשיג בזה על הגאון מסלאנים, ומש"כ לענין ריחוק מקום דלא הוי ראוי לרקיקה כלל הנה לא ידע דברי הרד"ך שהבאתי בתשובתי, ועוד ראיתי שם באות ד' שכתב דהקריאה והרקיקה אף דאינם מעכבים מ"מ אם בשעת מעשה תכוין לחלוץ שלא לשם מצות חליצה ודאי שלא תצטרף עשייתה על כל ענין הבי"ד וזהו שמעכב בחליצה ולע"ד זוהי הגזמה יתירה דאיך אפשר דכלל הדבר אינו מעכב ואם עשתה הדבר בלי כוונה מעכב אתמהא, ושוב היה בביתי הרב הגאון החריף העילוי ר' שלמה פאליאציק שליט"א שהו ר"מ ראשי בישיבת הגאון ר' יצחק אלחנן זצ"ל בפ"ק, וראה תשובת הגאון ר' איסר זלמן הנ"ל ואמר לי כי צריך לעיין בספר שאלות ותשובות עונג יו"ט ועיינתי שמה ומצאתי כל דבריו לקוחים משם, וגם כתוב שם הא דחידש דהוי מצוה שבגופו לתוס' רי"ד עיי"ש בסי' ב' ג' ובסי' קע"ג מצאתי שהביא גם דברי המהרי"ט והחכ"צ וכתב להצדיק דברי המהרי"ט ובעיקר החילוק בין כוונת מעשה להיכא דבעי רצונו כבר עמד בשו"ת הרי"ם להאדמו"ר מגור זצ"ל חאה"ע סי' כ"ג ודחה דאין חילוק כלל עיי"ש ואולם אנכי בתשובתי כתבתי דגם המהרי"ט סובר דחליצה בעי כוונה לפטור מהיבם ורק דאין צריך שיכוין להתירא לעלמא ועל משמרתי אעמודה דגם בחליצה לא שייך לומר דלמעשה החליצה לחוד צריך הכוונה והתורה פטרתה בלי כוונתה והוי מצוה שבגופה גם בדידה, רק דהוי כמו הפרה כנ"ל דאיכא שליחות אע"ג דתליא באמירה דמ"מ הא איכא מעשה דניתרת בנדרה וה"נ בזה כנ"ל..