אב בחכמה פ

קכ"ז) שכתב דעל הקדש א"א לעשות שליח משום דמילי לא ממסרן לשליח דזהו אפילו מבעלים לשליח וקשה מהפרה הא הוי מילי ותי' די"ל כיון דקיימ"ל שם כר' יאשיה משם ילפינן לכל דבר דבמילי אי אפשר לעשות שלית, ועוד יש לתרץ לפי מה דאמר ר' פנחס בנדה (מ"ו:) דבעל דרבנן יכול להפר נדרי אשתו אף שהם מדאורייתא משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת עיי"ש ה"נ י"ל לענין הפרה אף דבכל התורה לא מהני במילי שליחות בהפרה מהני דכיון דעושה שליח להפר נדרי אשתו בזה מגלה דעתו שאינו רוצה בנדריה וגילוי מילתא בעלמא מהני כעין שכתב הב"י באור"ח סי' תל"ד אף דבכל התורה לא מהני שליחות להפקיר נכסיו כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו רק שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו במה שעושה שליח לבטל מגלה דעתו שחפץ בביטולו ובגילוי מילתא בעלמא סגי וא"כ ה"נ י"ל דאע"ג דבשליחות בעינן שיהיה פעולה ויציאת דבר לפועל כמו בגט ושחיטת קדשים ותרומה ובהפרה אינו נראית יוצאת הפעולה כהני, מ"מ בהפרה מהני שליחות משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת והוי גילוי מהבעל שאינו חפץ בנדריה, אבל האמת הוא דגם דברי השבט שמעון נסתר מהסוגיא דנדרים הנ"ל דגם ר' יאשיה לא קאמר רק בהפרה דהוא גזירת הכתוב אבל בעלמא מודה לר' יונתן דשלוחו ש"א כמותו והקושיא למהרי"ט נעלמו מהש"ש דברי המרדכי בגיטין ס"פ האומר התקבל דכל היכא דהיא גמר הדבר ליתא בזה דין מילי וכתיבת הגט שאמר לעדים חשיב מילי משום דאין הדבר נגמר עד נתינת הגט ואע"ג דהם שלוחים על הכל מ"מ שליחות הכתיבה מילי נינהו וא"כ בהפרה הרי נגמר הדבר משא"כ היכא דאמר לשליח צא והקדש שור אחד משוורי דלא נגמר עוד ההקדש עד שיקריבנו וכמ"ש בתשובתי לעיל בשם האחרונים שכתבו לישב כן דברי מהרי"ט הנ"ל

(ב) באות ב' כתב דבאמת מה דבעינן בחליצה דעתו אינו משום שצריך רצונו וכוונתו להתירה כמו בגט. וכן בדידה שתצטרך כוונה לעצם ההיתר אלא משום דבעינן שיתכוונו לחליצה של יבמין היינו דאם תחלוץ נעלו בלא כוונה לחליצה זו שצויתה תורה בחליצת יבמין לא מהני ולכן עי"כ שצריך שיתכוונו לשם חליצה זו אבל לא בעינן שיכוין הוא להתירה לעלמא כמו בגט וכן בדידה אינה צריכה לכוון עצם ההיתר אלא דצריכה רק לכוון שיעשו חליצה כזו שצותה התורה ביבמין, וראי' לזה ממה שכ' התוס' בגיטין כ"ב דבחליצה היה מהני עע"ג משום דבי"ד מלמדין אותם לכוין ומשו"ה פסלינן בחרש וחרשת רק משום דאינם באמר ואמרה מלא דבשוטה לא מהני משום דלא מוכח שפיר וגבי גירושין אפילו אם מהני בחש"ו גדול עע"ג בכתיבת הגט, מ"מ חרש אינו יכול לגרש אשתו, ובחליצה הוי מהני אף שהיבם חרש וזהו משום דבגירושין בעינן כוונתו לפטור ובעינן בזה רצונו ודעתו ולא שייך בזה עומד ע"ג דבמה שילמדוהו לכוין לא יקבל בזה דעת ורצון אבל בחליצה לא בעינן אלא כוונה וההיתר הוא מדין התורה, ובזה מבואר דברי הרמב"ם בפ"ד מיבום ות' הל' כ"ד שכתב אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוין לחלוץ לה ולא הזכיר הרמב"ם בטעמא דלא מהני תנאי משום דא"א ע"י שליח וצריך לומר דסובר דהא דלא מהני שליח הוי הוכחה דלא דמי לתנאי ב"ג וב"ר אבל האמת יש לזה טעם וסברא וכתב הרמב"ם בטעם זה שהרי נתכוין לחלוץ לה והיינו דתנאי לא מהני אלא לבטל רצונו דעל דעת כן היה עושה ושלא על דעת כן לא היה עושה אבל כאן בחליצה לא בעינן רצונו כלל דלא היבם הוא הפוטר אותה מדעתו אלא דאם עשו שניהם מעשה חליצה כדין התורה, התורה היא שפטרה אותה ממנו ולא צריך דעתם אלא שיכוונו לעשות חליצה זו וכיון שעכ"פ עשה חליצה כזו אין בכחו לבטלה במה שיתנה שאם לא תתן לו מאתים זוז לא תהיה פטורה דהרי עכ"פ עשה חליצתה שצותה התורה לענין התרת יבמין, ולפי שהסברנו מקודם הא דלא מהני שליחות בחליצה הוא ג"כ משום הך מילתא דלא נעשה בהחליצה שום דבר תכליתי דיעשה ע"ז שליח אלא מעשה החליצה בעצמה ובזה התורה פטרתה ממנו ומשום זה גופא לא מהני תנאי דלא דמי לגט דהבעל פוטר אותה ושפיר תלי הגמרא תנאי בחליצה ומשום דא"א ע"י שליח ואם לא היה כאן סברא דשייך לשני העושים ביחד לא היה היה שום סברא לתלות זה בזה אף דאשכחן בתנאי ב"ג וב"ר אבל מנלן דהקפידה התורה בכל תנאי שיהיה אפשר לעשות ע"י שליח, ולדברינו מיושב שפיר, וזהו שכתב הרמב"ם שהרי נתכוין לחלוץ לה ולפי"ז מוכת מדברי הרמב"ם דאין נפ"מ בתנאי אם היבם מתנה או היבמה, דאם נימא דבדין שליחות יש נפ"מ בין יבם ליבמה היכי תלי הגמ' דין תנאי בדין שליחות כיון דתנאי