אב בחכמה עז

מרוטנבורג סיוע גדול לגמור כל הויכוחים בזה והיה מקור נאמן ותשובה נצחת דרק שיהי' השליח מתנה התנאים זה אי אפשר מפני שיתארך הזמן ויהיה שהויי מצוה, אבל אם השליח לא יהיה מתנה שום תנאי והוא בא רק ליתן החליצה להיבמה היה מהני גם שליח של היבם, ואולם לדאבון לבבי הנה זה עוד איננו מפורש בדברי מהר"ם ולא הזכיר דזהו הגמ' דכתובות, רק הוא מיירי מדין חדש אם רשאי להיות אנטלר של היבם לגמור התנאים והסכסוכים והיבם יתן חליצה בעצמו א"כ הרי מהר"ם לא מיירי כלל מדין חליצה שתהיה ע"י שליח רק זהו חידושא דמר שחידש מדעתו לפרש כן הגמ' דכתובות, ואמנם לפרש כן בדברי התוס' דגיטין הוא דבר נכון וא"כ להתוס' דגיטין דהזכירו שם הגמ' דכתובות יהיה זה כוונת הגמ' דכתובות, אבל להעמיס זה בדברי התוס' דכתובות זהו דבר שאינו מתקבל כלל על הלב דסברת התוס' יהיה מהופך מדברי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל דמהר"ם מוכיח דאין למנות אנטלר משום שיהיה שהויי מצוה ואם הוא בא להתנות תנאים שיתארך הזמן מכין אותו לקיים תיכף המצוה ואיך ימנה אנטלר שיתנה תנאים להכי גם הוא אין בכחו להיות מתנה תנאי ואם כוונת התוס' דאע"ג דהוא יתן החליצה תיכף ויתקיים המצוה בלי שהייה, הלא ע"ז ישאל השואל איזה הוכחה היא והלא אם הוא ממנה אנטלר שיתנה התנאים אפשר שיתארך ויהיה שהויי מצוה משא"כ אם היבם יתן חליצה תיכף וליכא שהיה מצוה כלל מנ"ל דאין בידו להתנות תנאי, וגם בדברי התוס' דגיטין יש לדון דהתם אם רוב המצות נתקיימו ע"י שליח שהתנה התנאים הנה התם לא היה בזה החשש דיתארך הזמן וישתהה המצוה ואינו ענין לשליח דחליצה

ולהלכה בקצרה הנה הגמ' דכתובות דחליצה א"א ע"י שלית היא סתומה ואינה מובנת למה הוא זה והלא בכל התורה כולה שלוחו ש"א כמותו, והרבה סברות וטעמים נאמרו בזה להטעים דברי הגמ', והמאירי ביבמות (ק"ו.) בדין חליצה מוטעת כשרה כתב דבפ' המדיר נאמרו בזה תרי טעמי תד מדחלץ אחליה לתנאיה ולטעם זה אם הזכיר התנאי בשעת החליצה הרי היא פסולה, וחד טעמא שכל דבר שא"א לקיימו ע"י שליח אין תנאי, ונמצא שהמעשה קיים והתנאי בטל ואפי' הזכיר התנאי בשעת מעשה והרב המאירי הסכים כתי' בתרא אבל כתב דגאוני ספרד ז"ל פסקו כדעת הראשון ודעת הכ"מ הוא דכן דעת הרמב"ם כמו גאוני ספרד וא"כ לדידהו דס"ל כטעמא קמא דגמ' דכתובות הרי י"ל לכאורה דלדידהו מהני בחליצה גם שליח דידיה דכיון דלא קיימ"ל כטעמא בתרא דגמ' דכתובות מנ"ל לחדש זה מעצמינו האי דינא דחליצה א"א ע"י שליח דכל הסברות והטעמים שנאמרו בזה הוא רק להטעים הגמ' דחליצה א"א ע"י שליח כמו טעמא דמקשינן חליצה ליבום שכתב הר"ח או"ז והח"ס מדנפשיה וכן מדכתיב וחלצה נעלו בציווי שכתב הרא"ש הוא הכל לבאר הא דאמרו בגמ' דחליצה א"א ע"י שלית אבל אם אנן לא קיימ"ל כטעמא בתרא דגמ' דכתובות ואין לנו גמ' זאת, אטו מעצמינו נבוא להחמיר ולחדש דאמרינן חליצה דומיא דיבום אשר ע"ז ההיקש טענו הרבה והרבה המהרש"ם והגאון מהרי"ח מקיאב דהיקש זה לא שייך כלל בדבר דהתם אי אפשר זה מצד הטבע רק היכא דא"א מצד הדין, וגם חזינן דחליצה אינה דומה ליבום דיבום הוא גם בעל כרחה משא"כ חליצה, וגם הטעם מצד וחלצה נעלו דהוא ציווי הנה גם וזבחת הוא ציווי ומ"מ גם לרבנן דר' נתן דבעי כוונה לשחיטה אפשר בשליח ואפילו שליחות אי"צ כלל לשחיטה דאם שחט בהמת חבירו שלא מדעת בעל הבהמה הוי ג"כ שחיטה כשרה וה"נ בכיבוס בגדים דכתיב וכיבס בציווי אטו לא מהני שליח שיכבס ורק הוא בעצמו צריך שיכבס אתמההא וא"כ ה"נ בוחלצה נעלו ודאי דמהני לכל הפחות שליח דידה וא"כ שפיר י"ל דבמקום עיגון אפשר לסמוך על הגאונים דספרד והכ"מ בשיטת הרמב"ם דקיימ"ל כטעמא קמא דגמ' דכתובות, ואם נימא דטעמא דחליצה א"א ע"י שלית זהו משום דהוי מצוה שבגופו הרי ודאי איכא לחלק בין דידיה לדידה כמ"ש הערל"נ להסתפק והיד"ש פסק כן. וגם בל"ז הסברא פשוטה לחלק משום דאיהו לא עביד מידי הילכך לא מצי משוי שליח דעל מה יחול השליחות ואיך יהיה רגל השליח כרגל המשלח אבל האשה עושית מעשה החליצה ושפיר מצית משוי שליח. ולהמכתב מאליהו אלפאנדרי) וקרית מלך רב שיטת העיטור ורבינו ירוחם דהא דבעינן שיהא אפשר לקיומיה ע"י שלית זהו שיהא התנאי אפשר להתקיים ע"י שליח וא"כ מצד החליצה עצמה גם לטעמא בתרא דגמ' דכתובות אפשר ע"י שליח וכ"ה דעת התוס' בגיטין ע"ה דבעינן דהתנאי יהיה אפשר לקיומיה ע"י שליח ולא דברו התוס' שם מהמעשה כלל והפ"י ומהר"ם שיף הרגישו בזה והניחו בצ"ע, אבל בהתגלות שיטת העיטור ורי"ו לדעת המכתב