אב בחכמה עד

תשובת הרב הגאון הצדיק מהרי"ח שליט"א רב דקיאב, פאדאל

בע"ה יום ג' וישלח תרפ"ז בחדוה וששון לפ"ק קיאב

כ' מו"ר אלופי ומיודעי רב האי גאון אשכול הכופר עתיר נכסין עתיר פומבי אוצר בלום, מדברנא דאומת', אין גומרין עליו את ההלל, הרב ר' אברהם אהרן יודילעוויטש, רבן של בני הקהלות בנויארק, ינוב בשיבה טובה ויהי' כזית הודו

הגיעני אמש מכתבו הבהיר ושמחתי על תורתו ונצטערתי על יראתו הקודמת לחכמתו. אמנם כן יראה לאו מלתא זוטרתא, מבל הני מילי להחמיר לעצמו כבית ר' גמליאל, אבל להחמיר לאחריני במקום שאין איש חלילה וחלילה, ואיה הוא קושי הברזל הראוי לחכם ואם חלילה וחלילה איתו כתב הפלסתר שהגיע לידי מני"ר מההוא בור והדיוט שאין בו שמץ מדברי תורה בכל הגליון שלו ואומר שהרב מדווינסק כתב ד"ת ומראה על עיקר דבריו שבא בכח התוספתא דפ"ב דקדושין שבר בי רב דחד יומא יראה בעליל שאם משם ראיה הוא אדרבה להתירי. אך באמת התוספתא משבשתא האם מזה חלילה בא להרהר אחרי מידות עצמו שהן באמת מתרומות המידות של כל חכמי ישראל בכל הדורות, אם חלילה וחלילה כך הדבר. באמת אני מרשה לעצמי להוכיח את מי שגדול הימני במליצת החכם האבן עזרא שכתב לרבינו תם וחלילה למלאך אלקים (ע"פ דרשת חז"ל בנדרים מאן מלאכי השרת רבנן) שיכרע וישתחוה לבל–עם, אך אם באמת דן גם הדר"ג את כתב הפלסתר הזה במה שיש לדונו וגם כת"ר הבין מדעתו כמוני היודע שיש בודאי בכאן הרבה זיופים כי לעוויצקי הכותב אתמחי לזייפן, וכבר קבל ממי שסמכהו להוראה או"ה ע"פ הדחק ה"ה הרב הגאון ז"ל רי"מ עפשטיין מנאווהרדאק, נזיפה בזה הלשון שהוא בחרם דאורייתא ולטותא דרבנן, וכבר הודה לי הרב מאוורוטש שלא כתב לו ולא אמר לו בשם הרב ווייסבלאט ז"ל שהתיר רק ביבם מומר. וכבר כתב לי הרה"ג מבאברויסק שכתב לו רק שמונע עצמו מלהורות היתר ולי במכתב הסביר שהוא מריב כעס ודאבון לב כי חבר קונטרס מעט הכמות ורב האיכות להיתר ע"י שליח דידה ורבני ליטא דחוהו בלי תורה כ"א במליצה כי לא תהיה תפארתו על הדרך, ובי מאיץ הרב הנ"ל להדפיס קונטרסי ומבטיח לחזור לדון בזה לכשיפנה. והוא כותב בשמו שחזר מדבריו ואסר, וברי לי שיש כמה זיופים. ועוד זיף אחד שכתב להרב מווילנא שהתרתי ע"י שלית ואני הוא המחבר הקונטרס אשר ראו עיניו שלש שנים וזהו שקר כי חברתי קונטרסי בחורף העבר, ואם אמנם בינתו הרחבה השיגה כל הזיוף ורק מפני חשש הפירוש בשאילתות ותוס' ערכין. אני שואל ממני"ר וכי עדיפא הוא מתיוהא דחזא בפסק שאין לקורעו כמבואר בב"ב ק"ל ואיך אפילו עלתה בדעתו להדפיס לאסור היבמה שנחלצה לדעת הי"ש והמהרש"ם כד"ת ובפרט שהתיוהא דחזי ג"כ אין ביכולתא לפסול ע"פ כללי ההוראה כאשר סיים מר בכבודו בעצמו. אולם מו"ר אני כשלעצמי איני רואה אף צל פירכא כלל דזה ברור שענין הכתוב וקראו לו הוא עוד קודם זמן החליצה וכמו שנראה שברמב"ם מביא הא דמשיאין לו עצה ההוגנת שהיא ודאי אחר הוקראו לו, קודם קביעת המקום וקודם שמלמדין אותה, הרי ע"כ שהוא ענין קודם החליצה כמו ועלתה ואמרה מאן יבמי להקים דהוא הקובלנא, וע"כ נראה שהקריאה לו אינו לסדר החליצה תיכף דוקא, ובקונטרסי כתבתי שהיא למען לתת לו עצה ההוגנת, אבל אם נימא שגירסת השאילתות נכונה ושהיא ענין אחר מן הכתוב ודברו צריכים אנו לומר כדעת הרב מעקלענבורג בס' הכתב והקבלה שהיא כדי להוכיחו על אשר ממאן לעשות מצוה כי היא קובלת עליו שלא יאבה ליבם ולא שלא חפץ לקחתה מצד עצמה. ושפיר גזרה התורה הן ולא שלוחן, כלומר שהבי"ד יכנסו עם הקרוא לבד בבית הבי"ד ולא יכנס עמו גם שליח הבי"ד שהזמינו והוא כדי שלא לביישו בשעת התוכחה, ואין זה ענין כלל לשאר מעשי החליצה לא רק שאינו מכל שכן כדברי הרב ממאסקבה אלא שאף לחששת מניר אין לחוש כלל וכלל ולכן לא נמצא לא ברי"ף ולא ברמב"ם ושו"ע הא דוקראו ולא שלוחם. מפני שאין זה ענין לחליצה כ"א לענין תוכחה לקיים הא דגזרה התורה ולא תשא עליו חטא וזה מבואר ברמב"ם ה' דיעות פ"ו ה"ז דצריך להוכיח בינו לבין עצמו ועכ"ז אין זה סותר לסברתי בקונטרסי שזה שחליצה א"א ע"י שליח הוא בשביל הקריאה כיון שסוף סוף א"א לחליצה עד שיקדימו לה תוכחה ועצה הוגנת וד"ל.