אב בחכמה סו

אחר וה"נ בהאי וחלצה אפשר ע"י שלוחה ורק דהיבם א"א לו לעשות שלית למידי דממילא משא"כ ביבמה, כנ"ל

ובס' חוסן ישועות הנ"ל ביבמות (ק"ד:) בתוס' והא אמרי, הביא שם דברי הרשב"א בשם מורו דכל דבר דאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידת ע"ג כוונת העושה ומדין שליחות אבל דבר שאי אפשר לעשותו ע"י שלית אף עמידת בן דעת ע"ב לא מעלה ולא מוריד במקום שצריך כוונה והילכך חליצה שא"א לעשותו ע"י שליח לא מהניא עמידת בי"ד ע"ג וכו', והקשה על תי' זה דהרי טבילה דא"א לעשותו ע"י שליח ואפ"ה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא כדאיתא בפ' השוחט שם גבי נדה שנאנסה וטבלה דקאמר אי דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא ואפילו בתרומה נמי אכלה כדתנן החרשת והשוטה שנטרפה דעתה אם יש שם פקחות מתקנות אותן אוכלת בתרומה

וראיתי להגאון רא"י גליק אב"ד טאלטשאווא במדינת אונגרין בס' באר יצחק על חולין תי' דבנדה גלי לן רחמנא רק דצריך שתבוא הנדה או שאר חייבי טבילות במים להכי כל שבאו במים סגי ואפילו צריך כוונה מ"מ מצטרפין כוונת הטובל אותם אפילו יהיה אחר כמו בטובל כלי או תינוק בן יום א' שמטמא בזיבה מגזה"כ וע"כ דאחר טובלם ומתכוין להטבילם אבל בשחיטה אי נימא דצריך כוונה מקרא דוזבחת שפיר צריך שיכוין רק השוחט דוקא אבל כוונת אדם אחר לא מצרפינן למעשה דידיה עכ"ד. ולדעתי האי חידושא דחידש לן דבנידה כל שבאו עליה מים סגי זה תליא באשלי רברבי דלפום שיטת ר"י בתוס' ביבמות (מ"ז:) ד"ה במקום, דידעינן טבילת נדה מדרשא דר"ע בשבת (ס"ד:) והדוה בנדתה בנדתה תהיה עד שתבוא במים, וכן לפירוש ר"ת שם בתוס' דנפקא לן מהא דדרשינן בע"ז (ס"ד:) אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן, וכן להי"מ שם בתוס' ישנים דידעינן טבילת נדה מדכתיב ומזה מי הנדה מכאן לנדה שצריכה מים שפיר י"ל דבעינן רק שתבא הנדה במים ואדרבה יהיה קשה מנ"ל כלל דבעי דעת לזה אבל לרב יהודאי גאון שם בתוס' ובחגיגה (י"א.) ד"ה לא נצרכה. דנפקא לן בק"ו דהשתא לטהרות כתיב ורחץ, לבעלה דכרת לא כ"ש, וברמב"ם פ"ד מאיסורי ביאה (הל' ג) שנאמר ורחצו במים זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול, א"כ לרב יהודאי גאון דנפק ממורחץ ולהרמב"ם דנפקא מורחצו שפיר י"ל דבעי דעת הטובל וכמ"ש הלבוש בסי' ק"כ ובסוף סי' קצ"ח נדה שטבלה בלא כוונה וכו' שנפלה לתוך המים ולא היתה כוונתה כלל מתחלה לבוא במים הר"ז מותרת לבעלה דהא מכל מקום נרחצה כל בשרה ויש מחמירין ומצריכין אותה טבילה אחרת דהא ורחץ כתוב משמע מדעתו עכ"ל, ואמנם קשה לי על הלבוש דתלי טעמא דמחמירין משום דהא ורחץ כתוב והרי הרמב"ם כתב דנפקא מורחצו ומ"מ איהו פוסק כרב דטבילת חולין לא בעי כוונה וכל לבעלה חולין הוא ומוכרח דאין הטעם כדברי הלבוש אלא משום דהרמב"ם פסק כרב והמחמירין כר' יוחנן

ועיקר הקושיא על רבו של הרשב"א הוא אינו מטבילת כלים כלל דאין האזהרה על הכלי רק על האדם שירצה לטבול אותה דהוא טובלה והוא מכוין הכוונה וה"נ בתינוק בן יומא שמטמא בזיבה אין האזהרה כלל על הקטן, דאינו בר מצוה וה"נ בחרשת ושוטה שנטרפה דעתה הרי הם פטורין מן המצוות רק דהטבילה צריך לבעלה א"כ שפיר אמרי' דפקחות מתקנות אותן ואוכלת בתרומה והטובלן יכוין הכוונה והיא אינה צריכה כוונה כלל כמו הכלי שטובלין, ורק עיקר הקושיא על רבו של הרשב"א הוא מהא דקאמר הגמ' אלימא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא דהתם האשה בת דעת והיא אינה מכוונת כלל ומנ"ל דמהני לה כוונה דחברתה, ומאי דהביא הגמ' ראיה מהא דתנן החרשת והשוטה ושנטרפה דעתה, לאו ראיה היא כלל, דהם אינם בני מצות, והוי כמו כלים, וקרוב לזה הקשה גם בראש יוסף עיי"ש שנשאר בצ"ע ויתכן ליישב זה אם נימא דפלוגתא דרב ור' יוחנן בנדה שנאנסה וטבלה זהו היכא דאי אפשר לה עתה לטבול שנית וא"כ הא אפשר לומר דמורו של הרשב"א סובר כשיטת רש"י ונ"י והרע"ב שכתבו במתני' דהחרש שנחלץ חליצתו פסולה דזהו שאינו פוטרה במקום שיש אח אחר כשר, ומשמע דאם אין כאן אח אלא הוא לא תנן במתני' ועיי' תוס' יו"ט שם ובס' ק"י הנ"ל כתב דלפמש"כ הרשב"א דחליצת חרש פסולה ופוסלת ומשמע דמדאורייתא לאו חליצה היא כלל כיון שאינו באמר ואמרה ואם רוצה לייבם רשאי אלא דרבנן החמירו לפוסלה וס"ל דכי החמירו דוקא במקום אח כשר דאפשר בחליצה אבל במקום שאין אח אלא הוא לא החמירו שתהא חליצה פסולה ופוסלת דשוב לא יהיה תקנה לא בחליצה ולא ביבום עכ"ד וא"כ י"ל דה"נ לרשב"א בשם מורו בדין שוטה שנחלץ דלא מהני גדול עומד ע"ג מטעם