אב בחכמה סה

הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים וגו', זהו לפני בי"ד שבעירה ולא לפני היבם כלל רק הבי"ד הודיעו זה להבי"ד של עיר היבם, וא"כ בשעת חליצה, הקריאה התמידית זהו קריאת היבם דהוא לפני בי"ד שבעירו דהם נותנים השטר חליצה דבפניהם החליצה, אבל קריאת מאן יבמי אינה תמידית דאם היבמה אינה מעיר היבם הנה זה ידעינן דצריכה שתלך רק אם יש שם בי"ד מומחה אומרת מאן יבמי לפני בי"ד שבעירה וא"ש. (ושוב ראיתי בתשובות האחרונות של הגאון מקיאב שליט"א שגם הוא העיר בזה אבל לא הרגיש כלל בפלוגתת הבבלי והירושלמי, ולפום דברינו הדברים מאירים ושמחים כנתינתן מסיני)

ובירושלמי מוע"ק פ"ג הל' ג' וכן ביבמות פי"ב הלכה ו' וכן בסנהדרין פ"א הל' ב' לא נזכר בשטר חליצה רק דאמרה ככה יעשה, וקשה הא בירושלמי גמר דהיבמה הולכת אחרי היבם מקרא דועלתה השערה אל הזקנים דזהו זקני עירו וא"כ מאי טעמא לא זכרו דקראה היבמה בהאי בי"ד גם פסוק מאן יבמי והיבם אמר לא חפצתי לקחתה, ואי משום דס"ל קריאה אינה מעכבת הלא כ"ש דקריאת ככה יעשה דהוא אחרי החליצה פשיטא דאינו מעכב, ובשביל שלא קראה אחרי מעשה החליצה ככה יעשה לא יהיה נפסל החליצה שכבר קדם לה, ואולי דבירושלמי שם ביבמות פי"ב הל' ג' קאמר ר' הילא בשם ר' ליעזר חלצה אבל לא קראתה ולא רקקה חליצתה פסולה עוד הוא דר' ליעזר והיינו דר' ליעזר סובר דגם קריאה מעכבת ולפ"ז צ"ל דרישא דמתני' דקתני חלצה ורקקה אבל לא קראתה חליצתה כשירה זהו לאו דר' ליעזר וכ"כ הפ"מ שם אולם י"ל דר' ליעזר סובר דקריאת הראשונות אינם מעכבים אבל קריאת ככה יעשה האי קריאה דככה הוא מעכב ואע"ג דאינה מעשה אלא דיבור בעלמא ואתיא רישא דמתני' גם כר' ליעזר וסרה בזה חומר תמיהת התוספות בסוטה (ל"ג.) על ר' יהודה דס"ל דחליצה נאמרה דוקא בלשון הקודש מדכתיב ככה, ותמהו התוספ' דאיך יהיה ר' יהודה סובר דדוקא בלשון הקודש מעכב ואם לא קראה כלל אינו מעכב דהוא סברא תמוה שאם לא קראה כלל אינו מעכב ואם קראה בלשון חול מעכב ומסתברא טפי למימר דס"ל דקריאה מעכב ופליג אתנא דמתני' דפ' מצות חליצה דר' יהודה סובר דלא נחלקו ר"ע ור"א בדבר זה עיי"ש. ולדברינו י"ל דר' יהודה סובר כהירושלמי דר' הילא בשם ר' ליעזר דחלצה ורקקה אבל לא קראתה חליצתה פסולה ורישא דמתני' אתיא ג"כ כר' אליעזר דר' ליעזר מחלק בין קריאת הראשונות לקריאת ככה דהאי קריאה דכתיב בה ככה היא מעכב ואע"ג דאינה מעשה אלא דיבור, וא"ש. אך צ"ע דא"כ הרי אפשר לחלק לר' יהודה בין פסוק ככה יעשה לשארי הקריאות גם לענין לשון הקודש, דבשארי הקריאות גם אם אמרה בלשון חול יצא, וזה אינו במשמע כלל מדברי כל הפוסקים. ענף ה' והרא"ש ה' מצ"ח (סי' ט"ו) כתב דחליצה א"א ע"י שליח דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו ולהמבואר בדברינו הרי אין בזה הוכתה דהרא"ש בא גם למעט שליח של היבמה מדכתיב וחלצה די"ל דאין כוונת הרא"ש בזה לדייק כלל מלת וחלצה דמשמע היבמה דוקא דאם יהיה שלותה לא הוי כמותה אלא דבא לדייק הא דכתיב מעל רגלו וא"כ מצד היבם דאין השליח צריך למעשה דהמנעל כבר הוא מונח על רגליו והוא מידי דממילא הרי ע"ז לא שייך שליחות כמ"ש הקצות ואי אפשר שהיבם יעשה שליח כיון דליכא מעשה בהשליחות מצד היבם אבל היבמה שפיר אפשר לה לעשות שליח למעשה החליצה והרקיקה והקריאה וכ"כ להדיא בת' מהרש"ם סי' י"ד דלטעם וחלצה נעלו מעל רגלו י"ל דוקא בחלוץ ובס' חוסן ישועת להגאון ר' יצחק בהרב"ח בסוגיא דיבמה שהגדילה בין האחין (יבמות ק"ב:

) כתב דיש לראות בעיקר הדין דצריך כוונה בחליצה מאי טעמא הוא ואין לומר דזהו משום מצות צ"כ דהא לכמה קיימ"ל דמצות אי"צ כוונה ובחליצה משמע דכולי עלמא מודים דצריך כוונה, לכן נראה דהיינו טעמא הוא משום דכתיב וחלצה בלשון ציוי ומשמע שיהא בכוונת הלב והכי נמי יליף בפ' השוחט (ל"א:

) לרבנן דר' נתן דבעי כוונה בזביחה משום דכתיב וזבחת לשון ציוי ומשמע שיהא בכוונת הלב והכי נמי יליף התם ר' יונתן בן יוסף מדכתיב וכיבס בלשון ציווי דבעינן כיבס לדעת, ודעת הרי"ף והרמב"ם דמן התורה לא בעינן כוונת היבם כלל אלא בכוונת היבמה סגי דהא קרא בדידה כתיב וכוונת היבם הוא מדרבנן בעלמא עיי"ש שכתב ליישב בזה שיטת הר"י בן מיגאש מקושיות הרמב"ן עליו ואולם גם לפי"ז י"ל דמכל מקום אפשר להיבמה לעשות שליח דאטו בשחיטה לרבנן דר' נתן דבעי כוונה בזביחה מדכתיב וזבחת מלשון ציווי מחוייב האדם בעצמו לשחוט הא אדרבה בשחיטה לא בעי כלל שליחות וגם אם ישחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשרה ואע"פ שלא נתכוין לה כלל בעל הבהמה ואע"ג דכתיב וזבחת שרי ע"י