אב בחכמה סב

וברוך פוקח עיני עורים כי פקח ד' את עיני וראיתי בשאילתות פ' תצא כתוב וז"ל כך תנו חכימיא במתניתא דילנא, מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבי"ד שנאמר וקראו לו, ת"ר וקראו לו הם ולא שלוחם, ודברו אליו דברים שמהוגנים לו שאם היה הוא ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא ילדה אומרים לו כלך אצל שכמותן ואל תכניס קטטה לתוך ביתך עכ"ל, ולפי הנראה מדברי השאילתות דעל הא דתנן במתני' מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבי"ד הביא קרא שנאמר וקראו לו משמע להדיא דזה שיבא היבם והיבמה בעצמם ולא שישלחו היבם והיבמה שלית לבי"ד במקומם זה ידעינן מקרא דוקראו לו הם ולא שלוחם ואח"כ אמר הכתוב ודברו אליו דברים שמהוגנים לו שאם היה הוא ילד וכו' דזהו העצה שנותנים לו בי"ד זה ידעינן מודברו אליו דברים המכוונים והגונים אליו ובמשנה שלפנינו ביבמות ספמ"ח הגירסא מצות חליצה בא הוא ויבמתו לפני בי"ד והם משיאים לו עצה ההוגנת לו שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו. הנה גירסא זו אינה נגד דברי השאילתות אלא דהפסוק וקראו לו וגם ודברו אליו קאי על שני הדינים האמורים במשנה מקודם דבא הוא ויבמתו בעצמם לבי"ד זה ידעינן מקרא דוקראו לו והא דמשיאים לו עצה ההוגנת לו זה ידעינן מודברו אליו והגאון הנצי"ב לא הרגיש בזה כלל

ומעתה בהגלות לנו דברי השאילתות מובן הדבר דהתוס' ריש ערכין הנ"ל שכתבו להדיא דכתיב ביבמה וקראו לו הן ולא שלוחן דמשמע להדיא דס"ל דהדין כן גם ביבמה דהא לא הזכירו ולא דברו מבי"ד כלל הנה מי ישמע להגאון רצה"ח זצ"ל דהוא ט"ס בתוספות דודאי ס"ל כדברי השאילתות המפורשים הנ"ל ואפשר דס"ל דהא דכתיב לו אינו לומר לו ולא לה כנ"ל אלא משום דהיא כבר היתה לפני בי"ד דהגישה הקובלנא שלה מאן יבומי להקים וגו' ואח"כ כתיב בתורה וקראו לו ולהכי כתיב לו משום דהוא לא היה עוד כלל לפני הבי"ד אבל היבם והיבמה שניהם שוים בזה דצריך שיהיו בעצמם בפני הבי"ד

וראיתי בקונטרסו של הגאון הגדול רא"ד גאלדפיין שליט"א רב דמאסקבה (ששלח לי מר) שהביא בשם ספר ספרי דבי רב פי' על ספרי להגאון בעל חסדי דוד על תוספתא ושושנים לדוד על משניות ושו"ת מכתב לדוד שכתב בפ' תצא על הספרי הן ולא שלוחן זה לשונו, ובפ' מצות חליצה איתא וקראו לו וכו' הם ולא שלוחם כלומר אף דבכל התורה שלוחו ש"א כמותו ואף בקדושין וגירושין יכול לעשות שליח לקדש לגרש מיהו בחליצה צריכים היבם והיבמה בעצמם ואין לעשות שליח לחלוץ לה ולא היבמה לחלוץ לו עכ"ל, הרי דגם היבמה א"י לעשות שליח וילפינן זה מקרא, אף דדבריו צ"ע דשם בפ' מצ"ח ר"ל על בי"ד דהם ולא שלוחם אבל הא כתב בהדיא דהיבם והיבמה א"י לעשות שליח ואפשר דכמו דממעט גבי בי"ד כ"ש גבי יבם ויבמה עכ"ל של הגאון רא"ד הנ"ל, והנה האי כ"ש שכתב הם דברים של תהו דגבי בי"ד הסברא נותנת דהעצה להיבם יתנו הבי"ד בעצמם ולא ע"י שלוחם דודאי יותר יתקבל על לב היבם אם ישמע היבם העצה מפי הבי"ד מאשר ישמע הדברים יוצאים מפי המשרת של הבי"ד ולהכי התורה הקפידה שיאמרו העצה הם, הבי"ד בעצמם, ולא ע"י שלוחם אבל איזה ענין הוא לגוף החליצה דבכל התורה שלוחו ש"א כמותו, וגם בקדושין וגירושין יכול לעשות שלית לקדש ולגרש ומאי שנא חליצה וליתא לדברי הרא"ד הנ"ל ואולם הדבר ברור דרוח השאילתות דובר מתוך גרונו של הגאון מחבר ספר ספרי דבי רב והתוס' ריש ערכין כן הוא כנ"ל

ולפי"ז ליתא תקנתא דמר שהמציא דהשליח יהיה שכור בתור פועל דגם פועל יהיה נתמעט מפסוק וקראו לו דייקא והגאון הנצי"ב העיר דבהכתב־יד ליתא זה, ואם כן להכתב־יד יתפרש האי וקראו לו דקאי רק על בית דין גין העצה וכמו שהבינו כל המחברים הגמרא דיבמות (ק"א:) וכמש"כ מלבי"ם שם בביאור הספרי והשאילתות שלפנינו והתוס' דריש ערכין קאי רק על יבם ויבמה והעצה הוא מודברו אליו וכיון דספק הוא י"ל דבקדושין שלנו שנהגו כהיום לקדש תחת החופה בטבעת דלהרמב"ם שוה כסף הוא דרבנן א"כ הוי ספיקא בדרבנן וגם י"ל כי השאילתות קאי לזיקה דאורייתא וכבר כתבתי בתשובתי הראשונה דהגאון הגדול ר' יעקב שאול אלישר בספרו שמתה לאיש סי' כ"ב וכו הובא בספרו עולת איש חאה"ע סי' א' דצירף דעת הרמב"ם הנ"ל להקל אם יש עוד ספק משום דיהיה ספיקא דרבנן ומתיר לאשה להנשא בלא גט וכ"ש בזקוקה ליבם דאינו אלא לאו בעלמא ואינה אשת איש

ואיברא דיתכן לומר דגם השאילתות והתוס' דרים ערכין מודים דאפשר לעשות גוף החליצה ע"י שליח דידה והוא לפימש"כ לעיל דאיכא לחלק לענין