אב בחכמה סא

ולא שלוחן דהיינו לעולם קוראין לו ולא לה ולא מטעם דהיא כבר באה ועומדת בבי"ד דהיא עשתה הקובלנא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל ורק הוא לא היה בבי"ד להכי קוראין לו ולא לה, אלא דגם אם היבמה הלכה לה אח"כ מהבי"ד הנה לעולם קוראין לו ולא לה לאשר אצלו, היינו קריאת היבם, הוי מילי דבו ליכא מעשה כלל דחליצת הנעל מעל רגלו הנה לגביה הוי מידי דממילא דכבר המנעל מונח על רגלו והוא אינו עושה שום מעשה בשעת החליצה להכי הוי קריאתו רק מילי ואינו יכול לעשות שליח למילי לחוד אבל קריאת היבמה דאיכא בשלוחה גם מעשה א"כ גם הקריאה דילה אינה בכלל מילי לא ממסרן לשליח ואין צריך לקרותה שתבא היא בעצמה, דהא אפשר לה לעשות שליח

ומעתה י"ל טעם נכון להשמטת הרמב"ם דרשא דוקראו לו ולא שלוחן דהרמב"ם אזיל בזה לטעמו דהשמיט ג"כ בדין עיר הנדחת, דאמרו בסנהדרין (קי"א:) ויצאו הן ולא שלוחן ובנו"ב קמא חאה"ע (סי' פ"ב אות י"ט) הקשה דהרמב"ם בפי"ד מע"ז העתיק כל האמור בברייתא שיהא מדיחין שנים ושיהיו אנשים ולא נשים ולא קטנים ושיהיו מדיחיה מתוכה ולא מעיר אחרת הכל העתיק ודבר זה שדוקא הן ולא שלוחן לא העתיק, והגאון ר' צבי הירש אב"ד דבראד וגלוגא רבתי אשר אליו כתב הנו"ב התשובה הנ"ל השיב לו בספר תפארת צבי ח"ב (סימן מ"ז אות ט"ז) דהש"ס דנקט הך דרשא י"ל דאתיא כמד"א מילי ממסרן ושפיר עשה הרמב"ם דהשמיט כיון דפסק דמילי לא ממסרן לשליח הרי אין צורך להשמיענו דין זה עכ"ד וזהו ג"כ כפי שיטת מהרי"ט הנ"ל דמילי לא ממסרן לשליח הוא אפילו מבעלים לשליח וא"כ מעתה י"ל דהרמב"ם סובר דהך דרשא בחליצה הוצרך נמי רק למד"א מילי ממסרן דהוצרך למעט דהיבם יבא בעצמו לבי"ד ולא ע"י שלוחו אבל לדידן הא קיימ"ל בכל מקום דמילי לא ממסרו לשליח וא"ש, וזהו הכל בדידיה ביבם ולא בדידה דאיכא בשלוחה גם מעשה החליצה תו לא הוי הקריאה דשלוחה בכלל מילי ואפשר בשלוחה, וכת"ר הרגיש דהח"ס חא"ח (סי' קפ"ב) כתב ג"כ מפורש שהוא מגזירת הכתוב וקראו לו הרי דהוא ג"כ הסכים דפי' הגמרא וקראו לו הן ולא שלוחן קאי גם על היבם והיבמה שלא יעשו שלוחים ולפי"ז יש לדון על הח"ס דלמה הוצרך שם הח"ס לחדש עוד דחליצה דומיא דיבום דביאה א"א בשליח, ולדברינו א"ש משום דאי מקרא וקראו לו לחוד הרי אפשר לומר דזהו לו ולא לה להכי הוסיף הח"ס דחליצה הוא דומיא דיבום ללמדינו דגם בדידה ליכא שלית בחליצה ואולם על היקש זה כבר טען המהרש"ם שם וגם מר טען הרבה

והתוס' כתבו בערכין (ב'.) בהא דדרשו קרבנו ולא קרבן חבירו וא"ת נילוף מהכא בכל התורה דאין שלוחו ש"א כמותו וכו' וי"ל משום דסמיכה ויבמה ועגל"ע שלשה כתובין הבאין כאחד דכתיב ביבמה וקראו לו הן ולא שלוחן וכן בעגל"ע ומדדו וכו' ומדלא הזכירו התוס' בי"ד משמע דס"ל דדרשא דוקראו לו הן ולא שלוחן לא קאי כלל על דרשא דודברו אליו דמהתם ידעינן דהעצה להיבם צריכים הבי"ד בעצמם להגיד להיבם והדרשא דוקראו לו הן ולא שלוחן קאי על היבם והיבמה שצריכין הן בעצמם להיות בבי"ד ולא שלוחם, ובהגהות רצה"ח שם בערכין כתב דברי התוס' תמוהין מש"כ דביבמה דרשינן וקראו הן ולא שלוחן לא נמצא בשום מקום וכו' והנה מצאנו עוד בסנהדרין (קי"א.) בעיר הנדחת דרשו ויצאו הן ולא שלוחן והקרוב בעיני כי לדרשא זו כוונו התס' ומ"ש יבמה ט"ס וצ"ל עיר הנדחת וכו' והנה כבר צווחו עליה בבי מדרשא דשכח דברי הגמרא דיבמות (ק"א:) ולדברינו סרה תמיהת העולם על הגאון רצה"ח דאיהו פי' דברי התוס' ג"כ כמו שכתבנו דמיירי מיבם ויבמה בעצמם ותמיהת הגרצה"ח מש"כ דביבמה דרשינן וקראי לו הן ולא שלוחן דגם אם נפרש הגמ' דיבמות דקאי למעט היבם אכתי מנ"ל להתוס' עוד דגם ביבמה הדין כן דלא נמצא בשום מקום, ומצד הסברא הא איכא לחלק בין דידיה לדידה והקרא דייק וקראו לו ולא לה כנ"ל ומדוייק מאד לשון הגרצה"ח שכתב דברי התוספות תמוהים מש"כ ביבמה דרשינן וקראו לו הן וכו' משמע דרק משכ' התוס' דזהו ביבמה ע"ז תמה דלא נמצא כן בשום מקום ביבמה וזהו כדברינו ואולם מודינא דאינו מוכרח כן בכוונת הגרצה"ח דאפשר דהבין דברי התוס' כדברינו ביבם ויבמה ומקשה דלא נמצא כן בשום מקום דהגמ' יבמות א רק על בי"ד גין העצה שלא ישלחו שלוחם אליו ולא נכלל בזה כלל ענין היבם והיבמה שלא יעשו שלוחם במקומם וכמו שהבינו כל המפרשים פשטיות דברי הגמ' דיבמות והספרי ואיך שיהיה מוצל הוא איתו צדיק הגהרצה"ח ז"ל ממאי דצווחו עליה בבי מדרשא דשכח דברי הגמ' דיבמות דהא ליתא דשפיר תמה.