אב בחכמה ס

דאין ה"נ היכא דלית ליה שותפות בגויה לא מצי משוי שליח ובמשנה דפסחים התם שאני דיד עבד כיד רבו דמי ולא שאר אדם ומוכח דתוס' ס"ל דלא אמרינן בזה דעבד שאני מכל שלית דעלמא ודלא כמר. אמנם י"ל דתוס' באמת לא ס"ל כסברת מהרי"ט דגם מבעלים לשליח אמרינן נמי דמילי לא ממסרן לשליח ולמהרי"ט מוכרח כמש"כ מר שיחיה, ועוד י"ל דתוס' כתבו זה רק לר' יונתן דס"ל אכילת פסחים לא מעכבא וכל ישראל יוצאין בפסח תחד דאליביה פריך הגמ' ודילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ואנן קיימ"ל דאכילת פסחים מעכבא וכר' יהושע ב"ק דהוכיח מקרא זה דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל דאחד שוחט הרבה פסחים ומוכח מכאן דשלוחו ש"א כמותו גם אי לית ליה שותפות בגויה כמש"כ התוס' שם וא"כ לא צריכין אליבא דריב"ק להוכיח זה ממתני' דפסחים הנ"ל ושפיר י"ל כמהרי"ט דגם מבעלים לשליח איכא דין מילי ורק דהתם משום דעבד שאני דידו כיד בעה"ב. ואיברא דקשה על דברי מר דחידש דה"נ דפועל דידו כיד בעה"ב הוא עדיף משליח דעלמא דא"כ מנ"ל לריב"ק דהא דאחד שוחט הרבה פסחים זהו משום דשלוחו ש"א כמותו ודילמא זהו בפועל שנוטל שכרו וידו כיד בעה"ב ולא היכא שאיני ניטל שכר ומוכח מזה דפועל אינו עדיף משליח בחנם ואם שליח בחנם לא הוי כמותו לא היה מהני גם פועל וקשה מזה להמח"א ולמר. שוב ראיתי בס' למודי ד' למהר נאגר זצ"ל לימוד קמ"ג שהקשה על התוס' דקדושין הנ"ל דניחא להו דקושיות הגמ' ודילמא זהו מצד המשנה דפסחים הרי שאמר לו רבו וכו' והא י"ל דהתם שאני משום דיד עבד כיד רבו דמי ותו ק"ל משבועות (ל"ה.) שלח ביד עבדו וכו' פטורין. וגמר זה מקרא אם לו לא יגיד אז ונשא עונו וקשה מנליה דבא למעט גם עבד דידו כיד רבו דילמא ממעט רק שלוחו ולא עבדו ולכן חידש שלא אומרו יד עבד כיד רבו אלא לגבי ממון כגון שאילה בבעלים דשייך ביה דין יד וזכיה לזכות ולחיבה אבל במצות ממש לא אמרו, ונסתר כל בנינו דמר ואם החליצה א"א ע"י שלית לא מהני יד פועל מידי דבמצוה לא אמרינן ידו כיד בעה"ב

ענף ג'

ובהא דיבמות (ק"א:) וקראו הן ולא שלוחן וכ"ה בספרי וכפי פשטיות הדברים הכוונה דקאי על הבי"ד שהבי"ד בעצמם יקראו לו ולא ע"י שליח בי"ד עיי' בס' התוהמ"צ דדייק זה דהיה מהנכון לכתוב וקראו זקני עירו לו שזקני עירו מוסב על וקראו ולמה הספיק באמצע בתיבת ו להכי פירשו דהקריאה יהיה לו בעצמם, וע"ז הוסיף מר דאפשר לפרש דהא דאמרו בגמ' ובספרי ולא ע"י שלוחם קאי על שני דברים דהבי"ד לא ישלחו שלוחם כנ"ל וגם היבם לא ישלח שלית וזהו ולא שלוחם רק הוא בעצמו יבוא לבי"ד, וזהו מקור גדול להגמ' דכתובות דחליצה אי אפשר ע"י שלית עכ"ד מר באות ז', והנה באמת יפלא דהרמב"ם לא הביא דין זה כלל שהבי"ד בעצמם יקראו לו ולא שלוחן רק כתב סתמא שהבי"ד קוראים לו ונותנין לו עצה, וביותר יש לתמוה על השו"ע אה"ע סי' קס"ו שהשמיט דין זה לגמרי שהבי"ד קוראין לו, ולא הביא רק שהבי"ד נותנין לו עצה, גם בסדר חליצה לא הוזכר מזה שהבי"ד בעצמם צריכים לילך אל היבם ולקרוא אותו והעיר בזה בערל"נ שם ביבמות, ותירץ כיון דתנן ביבמות (ק"ו:) מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבי"ד עיי"ש משמע מזה דהם באים בלי קריאה כלל מזה הוכיחו הפוסקים דמה דאמרינן הכא וקראו לו ולא שלוחן לאו קריאה לבי"ד קאמר אלא היינו הדיבור של ודברו אליו דזהו לדרשא דעצה זו ההגונה הם בעצמם יתנו לו ולא ע"י שלוחם וכיון שהפוסקים הביאו הך דבי"ד נותנים לו עצה הוי ממילא הך דרשא דוקראו לו ולא שלוחם ג"כ בכלל עכ"ד, והנה זה יספיק ליישב אם נימא דדרשא דוקראו לו הן ולא שלוחן קאי רק על הבי"ד, אבל אם נימא דקאי גם על היבם והיבמה, א"כ יקשה טובא למה השמיט הרמב"ם והשו"ע הך דרשא דאיכא בזה האי חידוש דין דמוכרחים הם בעצמם לבוא לבי"ד

ברם אם נימא דטעמא דחליצה א"א ע"י שליח הוא כדברי הגאון רצה"ח בס' עטרת צבי דהקריאה אי אפשר ע"י שלית משום דהוי מילי ומילי לא ממסרן לשליח ואפילו מבעלים לשליח והוי אינו ראוי לבילה ומעכבת, אפשר לומר בזה דהגאון רצה"ח חשב קריאה דידיה דיבם דאומר לא חפצתי לקחתה ודידה דקוראת מאן יבמי וקוראת ככה יעשה הנה שניהם דיבם ודיבמה חשב הגאון רצה"ח כחדא דהוי מילי ואולם כיון דנחליט דמהרי"ט מודה דהיכא דאיכא גם מעשה בהדי מילי והשליח הוא שליח לשניהם יחד לא הוי תו דין מילי לא ממסרן לשליח גם למהרי"ט א"כ בדידה דאיכא גם מעשה חליצת המנעל לא הוי הקריאה דילה דמוסרת לשלוח כדין מילי ויתבסם בזה הא דדרשו וקראו לו הן