אב בחכמה נט

כרחך לומר דהגם דמבעלים לשליח אמרינן נמי מילי לא ממסרן לשליח אבל בעבד דידו כיד רבו ממילא ואין צריך שימסור לו הדברים הללו, ביה מודה הרב המהרי"ט שאפילו במילי הוי כיד רבו וא"כ הוא הדין יד פועל כיד בעה"ב דמי והיא התקנה שמצאתי וכו', והנה מר הוא שש ושמח כי מצא יסוד להתקנה שהמציא דפועל שאני ולדידי לאו מידי הוא דגם המהרי"ט הוא מיירי רק במילי לחוד דאמר לשליח צא והקדש לי שור אחד משוורי ולא יותר אבל היכא דעשאו שליח גם על מעשה ולא על מילי לחוד הנה לא אמרינן בזה גם על המילי לא ממסרן לשליח כדמוכח משנה מפורשת בכורים פ"א מ"ה דקתני טעמא בשליח דמביא ואינו קורא מפני שאין יכול לומר האדמה אשר נתת לי ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דקריאת הפרשה הוי מילי ומילי לא ממסרן לשליח אפילו מבעלים לשליח, אלא ודאי כיון דהתם איכא גם מעשה היינו ההבאה לירושלים הנה בכה"ג תו לא הוי על המילי דין מילי וכ"כ מר בעצמו באות ט"ו וא"כ התם דאמר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח הרי עשאו שליח גם על מעשה השחיטה ולא למילי לחוד ובכה"ג שפיר מודה המהרי"ט דלא הוי מילי ולא מטעמיה דמר דעבד שאני דלעולם ליכא בזה חילוק בין עבד לשאר שליח ורק דהתם לא הוי מילי כלל, ופלא אצלי איך לא הרגיש מר דאיכא סתירה בדבריו

שוב התבוננתי דאפשר לקיים דברי מר והוא דגם אם נימא דהיכא דאיכא גם מעשה בשליחותי והוא שליח ג"כ על המעשה תו לא הוי הקריאה בשם מילי זהו הכל היכא דהמעשה הוא לראשונה וכמו דההבאה לירושלים בבכורים ואמרי' דהקריאה אין בה דין מילי גם למהרי"ט דעקימת שפתיו הוי מעשה והיא סוף למעשה הראשונה שהיתה ממש מעשה אבל אין מזה הוכחה דנימא דלמהרי"ט גם היכא דאמר צא והקדש שור אחד משוורי ושחטהו דעשאהו שליח להקדיש וגם על מעשה השחיטה דנימא גם בזה דלהמהרי"ט אין על ההקדש דין מילי כיון דבזה הוא ההקדש ראשית הדבר וטרם המעשה א"כ בזמן שהוא מתחיל להקדיש השור הוי דין מילי למהרי"ט ורק הא דצא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל וכו' זהו משום דעבדו שאני דיד עבד כיד רבו דמי וה"נ בפועל וליכא סתירה בדברי מר אבל אין בזה הכרח כלל גם לשיטת מהרי"ט דודאי אפשר לומר דהתם אין הטעם משום דמיירי בעבד אלא משום דעשאו שליח גם על מעשה השחיטה וגם איך שיהיה מש"כ מר בסוף אות ט"ז ראיה דקריאה לא מיקרי שצריכן אבר מיוחד דהא בבכורים צריכין לטעם שאין יכול לומר האדמה אשר נתת לי עכ"ל והא ליתא דקריאה דבכורים לא מיקרי מילי כלל משום דהשליח הוא שליח גם על מעשה ההבאה שהוא מקודם הקריאה

ואפשר גם להסביר הדבר עוד יותר דהא גם מר הביא דעל המהרי"ט הקשו מנדרים (ע"ב:) דלר' יונתן יכול הבעל להפר נדרי אשתו על ידי שליח ור' יאשיה לא פליג עליו אלא דס"ל דהוא גזירת הכתוב אישה יקימנו ואישה יפירנו ולא מועיל בהפרה שליח, ומשמע דבעלמא מודה ליה גם בגוונא דהפרה אע"ג דהוי מילי, ותירצו האחרונים דס"ל למהרי"ט כמו שכתב המרדכי בגיטין סוף פרק האומר התקבל והיש"ש רפ"ב דקדושין, דדוקא היכא דאין בשליחות ההוא גמר מעשה אמרינן מילי לא ממסרן לשליח וכגון כתיבת הגט דחסרה עוד הנתינה ואע"גב דהם שלוחים על הכל מ"מ שליחות הכתיבה מילי נינהו אבל בהפרה הוי ההפרה גמר מעשה ואי"צ יותר. וא"כ בבי בכורים הקריאה היא בסוף וגמר הדבר הילכך ליכא ע"ז דין מילי אבל בהקדש אם אמר לו צא והקדש שור אחר משוורי זה לא הוי עוד גמר הדבר דהא צריך עוד לשחוט אותו ולהקריב ולכן הוי זה כדין מילי ובמתני' דאמר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח דמה דמקדשו אין זה עוד גמר הדבר א"כ הוי על הקדש זה דין מילי ומוכרח לומר דזהו משום דיד עבד כיד רבו ממילא ואין צריך שימסור לו הדברים הללו ביה מודה המהרי"ט שאפילו במילי הוי כיד רבו, וא"כ הא ה"נ גם יד פועל כיד בעל הבית דמי

ואולם עוד קשה לי על חילוקא דמר דטעמא דמתני' דפסחים זהו משום דעבד שאני מהא דקדושין (מ"ב.) דלר' יונתן דהוכיח מקרא דושחטו כל קהל עדת ישראל את הפסח וכו' וכי כל הקהל שוחטין והלא אחד שוחט אלא מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד ופריך שליח בקדשים מנליה ומשני מיניה, ופריך דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה אבל לשויה שליח היכא דלית ליה שותפות מנ"ל ובתוס' ד"ה דילמא כתבי דאין לומר ה"נ דהיכא דלית ליה שותפות בגויה לא מצי משוי שליח דהא תנן הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי את הפסח שחט וכו' א"כ קושיות הגמ' הוא רק מצד משנה זו דפסחים ואי נימא דעבד שאני מכל שלית ד למא א"כ הא ליכא פירכת הגמ' דהא אכתי י"ל