אב בחכמה נח

הרב מסלאנים בעתון שע"ת שנה י"ד חוברת א' סי' ג', ואולם נעלם ממנו וגם מכ"ג דמר דברי הריטב"א בכתובות ע"ד, שהקשה באמת למה לא נילוף כסף ושטר מביאה ותי' דעדיף לומר דביאה דהוא חדא יהיה נמשך אתרי שנים ולא תרתי אחרי חדא, ומוכת דלא ס"ל כללא דמר והרב מסלאנים, ואמנם יש לדון לפי שיטת רבותיו של רש"י בריש כתובות, דקדושי כסף הוא דרבנן ולא נשאר מדאורייתא רק חדא, דהוא שטר, וליתא תי' הריטב"א הנ"ל, ויהיה הקושיא למה לא נילוף שטר מביאה דא"א ע"י שליח, וא"כ לפום שיטת רבותיו של רש"י וכ"ה להרבה גם שיטת הרמב"ם כידוע, מוכרחים אנו לסברתו דמר והגאון מסלאנים שיחיה

ואמינא עוד דגם דברי הר"ן תנוח בסברא זו, דהר"ן בפ' האיש מקדש חקר אי הרמב"ם ס"ל כרב הונא דחופה קונה והוכיח דאינו סובר כרב הונא דאם לא כן היה לו להרמב"ם לכתוב שאם קדש במלוה ופחות משוה פרוטה וכנס בעדים צריכה גט מספק, וקשה אמאי לא הוכיח מהא דלרב הונא דאמר חופה קונה והוי קדושין ולא נשואין וא"כ מהני תנאי בחופה דבקדושין אמרי' איתקש הויות להדדי ואי אפשר עוד לומר דלהכי לא איתקש כסף ושטר לביאה משום דזה הוי תרתי וביאה חדא דהא לרב הונא איכא ביאה וחופה דגם בחופה אי אפשר על ידי שליח דאין אדם מתיחד בשביל אחר וא"כ הא דגמר רב הונא קו"ח דחופה קונה יהיה סופו להקל לענין תנאי והאיך יליף קו"ח כלל, והעיר בזה הגאון ממאסקבה במכתבו השני אות י"ב ואני מוסיף דאם כן היה להר"ן להוכיח מזה דהרמב"ם אינו סובר כרב הונא דאליביה יהיה גם בכסף ושטר לא מהני שליח ותנאי דהא בהיקש לחומרא מקשינן ואולם אם נימא דהא דלא מקשינן כסף ושטר לביאה זהו מפני דאי אפשר במציאות הנה גם לרב הונא כסף ושטר לא שייך לומר דנקיש זה לחופה וביאה כיון דאצלם אין במציאות ע"י שליח ולא שהוא נמנע מצד איזה דין אלא דאין אדם בועל ומתיחד בשביל זולתו, ולא שייך היקש זה לגבי כסף ושטר וא"ש דברי הר"ן

ואיברא דאינו מוכרח כלל סברא זו גם לשיטת רבותיו של רש"י והרמב"ם דס"ל קדושי כסף או שוה כסף דרבנן די"ל דבזה פליגי שם בכתובות הני שני סברות בטעמא דחליצה מוטעת כשירה דלסברה האחרונה פריך והא ביאה ומשני דאיתקש הויות להדדי וזהו אי קדושי כסף הוי דאורייתא דנמשך חדא אחרי תרתי אבל אי נימא דהוי דברי סופרים לא מיבעיא אם נימא כהבנת הרמב"ן ברמב"ם דהוי דרבנן לגמרי רק אפילו אם נימא כהבנת הכ"מ ריש הל' אישות דסובר כהה"מ דכל דבר הנלמד בי"ג מדות דבר תורה הוא ממש וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו מסיני לא היינו מפרשים אותו כך (הובא בש"ך בחו"מ סי' ל"ג) מכל מקום הרי הוא כהלכה למשה מסיני ואין למדין מהלכה ואף על גב דקיי"ל כמ"ד ספר תורה שתפרו בפשתן פסולה אם כן לכאורה קיי"ל דגם להלכותיו איתקש לתפי' אבל הא הרי"ף והרמב"ם סברי כהירושלמי דהלכה זו בס"ת נאמרה, וכבר כתבתי בזה דברים נעימים בספרי שו"ת ב"א חמישאי סי' רפ"ו, וגם הכ"מ סובר הכי להרמב"ם דהכי ציין שם המקור ממגילה ולא ממכות ואם כן לענין ההיקש בזה לא נשאר אלא שטר דהוי דאורייתא ואם כן אית לן למימר דלחומרא מקשינן ולא יהיה מהני תנאי גם בקדושי שטר כמו ביאה וא"כ י"ל דבזה פליגי הני שני סברות בטעמא דחליצה מוטעת כשירה דטעמא קמא ס"ל דקדושי כסף הוי דברי סופרים ומעתה נתחזק דברי הכ"מ בשיטת הרמב"ם דס"ל כטעמא דחליצה מוטעת כשירה משום דאחולי אחליה לתנאה דהרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל קדושי כסף הוי דברי סופרים ואי אפשר דס"ל כלל כטעמא בתרא דזהו משום דאי אפשר על ידי שליח דיהיה נשאר קושיות הגמרא והרי ביאה ותי' הגמ' דאיתקש הויות להדדי א"א להרמב"ם וכן יהיה לרבותיו של רש"י דיסברו הלכה כטעמא דאחולי אחליה וגם דברי הר"ן הנ"ל א"ש ודו"ק

ענף ב'

ובאות י"ג הקשה מר על המהרי"ט דסובר דאם אמר לחבירו צא והקדש שור משוורי דאינו הקדש משום דמילי לא ממסרן לשליח והיינו דסובר דהאי כללא דמילי לא ממסרן לשליח זהו אפילו מבעלים לשליח ולאו דוקא משליח לשליח והקשה מר דהא משנה ערוכה בפסחים (פ"ח מ"ב) האומר לעבדו צא ושחוט עלי אח הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל עיי"ש וע"כ דלא אקדשיה האדון דהא תלה בדעת השליח אם גדי אם טלה ואיך יכול העבד להקדישו הא הוי מילי אליבא דמהרי"ט ואין לומר דהעבד יקח משלו דהא מה שקנה עבד קנה רבו ובגמ' לא מקשה כן אלא אסיפא ומשמע דברישא ניחא ומזה הכריח מר דעל