אב בחכמה נז

תרי זימני בעליו דאע"ג דכתיב תרי זימני בעליו הא בגמ' צ"ה:) שם בב"מ אמרו דזה קאי לדייק דאי"צ להיות שאול עמו גם בשעת שבורה ומתה דלהכי כתיב תרתי בעליו עיי' מלבי"ם שם בביאור המכילתא וא"כ ה"נ תרתי יבמתו לאו מידי הוא דהא ביבמות (כ'.) אמר רב על קרא ועלתה יבמתו השערה שאין תלמוד יבמתו (ופירש"י דברישא דקרא כתיב לקחת את יבמתו) מה תלמוד לומר יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינו עולה ליבום ואיזה זו חייבי לאוין והפסוק ונגשה יבמתו אליו י"ל דזהו דאמרו בפ' החולץ (מ"ד.) דפריך ואימא כי איכא חדא תתקיים מצות יבום כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום ומסיק אלא יבמתו יבמתו ריבה, ובחידושי הריטב"א הק' הא יבמתו מיבעי ליה לרבות חייבי לאוין ועשה להעלותם לחליצה אע"פ שאין עולין ליבום י"ל דהשתא ס"ל דחליצתן דרבנן הוא וליתא להאי דרשא כלל, והנכון דתרווייהו יבמתו מייתרי דמסתייע דלכתוב ואם לא יחפוץ ועלתה השערה עכ"ל והנה שני התירוצים דחוקים גדולים אבל להאמור הרי י"ל דאין כוונת הג' כלל ליבמתו המיותר בפסוק ואם לא יחפוץ אלא ליבמתו השלישי והוא בפסוק ונגשה יבמתו אליו וע"ז אמרו יבמתו יבמתו ריבה וא"ש ואולם אפי' אם נימא כהריטב"א דהג' בפ' החולץ יבמתו יבמתו ריבה מיירי רק מפסוק ואם לא יחפוץ אכתי י"ל דהאי יבמתו דפסוק ונגשה יבמתו אליו אינו מיותר כלל וכמ"ש בתשובתי הראשונה בענף א' דגם לגירסתינו במשנה בקטנה דאם לא חלצה גם בדיעבד פסולה, מ"מ י"ל דהאי ונגשה אליו בעי לדייק שתהא יבמתו שוה אליו לענין הכרת בי"ד דלא כמש"כ הב"י בשם הר"א בן אסמעאל וזהו דברי הספרי פ' תצא ונגשה יבמתו אליו מלמד שמתיחדת עמו לעיני הזקנים כמש"כ שם בס"ד, וא"כ גם יבמתו השלישי לא קאי למעט שלוחה כלל ולפי"ז לפום שיטת הרא"ש והרשב"א והר"ן דפסקו בב"מ שם כר' יונתן דאמר סתמא מצינו בכל מקום ששלוחו ש"א כמותו ולא דייק תרי זימני בעליו למעט שלוחו כיון דאיכא למדרש דרשא אחרת הרי ה"נ לא דייק תרי יבמתו למעט שלוחה כיון דאפשר למוקי זה לדרשא אחרת והגמ' דכתובות (ע"ד.) דאמרה דחליצה א"א ע"י שליח זהו כר' יאשיה דדייק אישה אישה וה"נ תרי זימני בעליו וה"נ תרי יבמתו למעט שלוחה אבל לפום שיטת הפוסקים דקיימ"ל כר' יונתן יש לנו לומר דלא קיימ"ל כלל כסוגיא דכתובות ואפילו שלוחו דידיה היה מועיל ורק דהתם איכא גריעותא דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו א"כ חליצת המנעל מצד היבם הוא מילתא דממילא ואי אפשר ע"ז לעשות שליח כמש"כ הקצות לפי שיטת התוס' רי"ד אבל בדידה דאיכא מעשה ממש שעושית שפיר אפשר לה לעשות שליח

ומה שהאריך כ"ג בפלוגתת האחרונים הקצות ות' בית אפרים בהבנת דברי התוס' רי"ד, ועוד הביא לנו דברי החלקת יואב ובנה דיק ושפך סוללה לרדת לעומק הדברים והנפ"מ בין זה לזה אנכי (מלבד שאין לי הספרים) מנעתי את עצמי מרדת בעומק דברי האחרונים הללו ואחזתי דרך קצרה וישרה כאשר הורו לנו רבותינו נוחי נפש ז"ל וכאשר כתב הגאון מהר"ע ז"ל הראב"ד דק"ק קראשניק הובא בשו"ת פרי תבואה סי' ג' כי מדתו להתרחק מפלפול ושקלא וטריא להרבות המשא ומתן בדרך שכבשוה רבים בני עליה ודשו בה דישא אחר דישא, עד ירכה עד פרחה מעשה מקשה, זה מקשה וזה מפרק זה בונה וזה סותר, זה חולם וזה פותר, זה נוטע וזה עוקר. זה מיישר וזה דוקר, זה מנית וזה מניע, זה מפזר וזה מצניע, ואין קץ למרבה משרה אשר ידיו רב לו בגמרא וסברא לנטות לכל אשר יחפוץ בדמיונו להקים אלומותיו ולסתור את שלעומתו וכמוהו כנגדו יוצא לקראתו וסוף כל לו אחד רואה חובתו וע"כ במקום שאינני אוכל לחרוש ולשדד במקור נפתח לעומת היסוד בעיקרא דדינא אוהב אני את ההסתפקות לצמצם הליכותי בעקבות הראשונים והאחרונים והיה לי למחיה כל היוצא מפיהם ובצל כנפיהם אחסה ע"פ כללי ההוראה המסורים לנו להלכה ולמעשה וכן עשיתי אנכי בזה כי פניתי להלכה בקצרה מצד ס"ס שזכר האגור דס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן סני וכמדומני כי זהו דרך קצרה וישרה להכריע הדבר למעשה בעצם הענין מלבד הרבה שיטות הראשונים אשר זכרנו בזה וכמו שיבואר עוד לפניני בס"ד

ומש"כ בסוף אות י"ב דבהיקש לא ילפינן זה מזה רק במידי דשייך ביה אך יש איזה מניעה מצד הדין אבל לא ממידי דלא שייך ביה דאלת"ה תיקשי נילוף בקדושין כסף ושטר דלא חלו ע"י שלית כיון דבביאה אי אפשר ע"י שלית אלא ע"כ דכיון דהא דאי אפשר לביאה ע"י שליח אין זה אלא מפני שאי אפשר במציאות ולא מישך שייכא לכן אין למדין הימנה, וה"נ אין למדין חליצה מיבום, כיון דיבום הוא בלתי שייך ולא שהוא נמנע מצד איזה דין עכ"ד, וכבר כתב כן