אב בחכמה נו

תשובה

כבוד ידידי וידיד כל יודעיו ומכיריו ה"ה הרב הגאון המפורסם לתהלה וצדיק נשגב וכו' מו"ה יהושע חיים בהרב הגאון רז"מ מטוסאוו שליט"א רב דקיאב פאדאל, יהי ד' עמו וינוב בשיבה טובה, ולכל החונים על דגלו דגל התורה והיראה שלום וברכה עד העולם

תשובה עברתי על דברי כ"ג בתשובתו הארוכה וערוכה בדין חליצה ע"י שליח ולדינא הוא אומר כוותי בס"ד דיש להקל במקום עיגון בשליח דידה ואולם בעניני הפלפול בתשובתו, לע"ד יש להעיר, ואבוא על סדר דבריו

ענף א

הנה באות א' כתב כי ראשית דבריו הוא בא להוציא מלבם של טועים שאיסור חליצה ע"י שליח גמרא גמירי לה מש"ס ערוך כתובות (ע"ד.) בנידון אחולי אחליה לתנאיה משום דכללא רבא כיילי לן הרשב"א בחידושיו לנדרים (פ"ח) דהיכא דלאו דוכתא דהאי דינא אין למילף מינה והאריך בהאי כללא, ולע"ד לשונו דקראם טועים הוא הפרזה גדולה דהן אמת דבהא דנדרים דאינן שתי גמרות מבן סורר ומורה, ומנזיר פ' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו, מצד הגמ' דנדרים דהוי בדוכתא אבל היכא דליכא גמרא בדוכתא אשר תסתור להג' דלאו בדוכתא, בודאי תהיה הלכתא כהך גמרא שהיא גם לאו בדוכתא, ובפט"ו מאיסורי ביאה הל' ב' דפסק הרמב"ם אחד ממזר שנשא ישראלית, או ישראל שנשא ממזרת, כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין וכו' בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרות שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין וכו', והראב"ד בהשגות כתב דאין זה מחוור וקשיא ליה ממזרת דאלו נערות (ל"ה:) דפריך התם אי ר' יצחק קשיא ממזרת והתם באונס ומפתה שלא ע"י קדושין, וכתב הה"מ דזו הקושיא כבר נשאל הרמב"ם מחכמי לוניל והשיב דזאת גמ' ערוכה במס' קדושין (ע"ח.) דאביי אמר קידש לוקה בעל לוקה ורבא אמר בעל לוקה וכו' והיינו בעל אחר הקדושין (וכן פירש"י, ובתו' ר"י הזקן נראה דהגירסא היה קידש ובעל לוקה) וידוע דהילכתא כרבא לגבי אביי ואי דקשיא ממזרת, משקלא וטריא לא ניקום ונסמוך דמצי אתי כאביי, ובאמת לפנינו הגירסא שם בכתובות א"ל רב פפא לאביי לרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמקטל משלם מתני' כמאן מוקים לה וכו' אי ר' יצחק קשיא ממזרת ומיושב בזה קושיות התוס' ד"ה מתניתין שכתבו תימא תיקשי ליה לרב פפא גופיה דאיהו סבר כרבה דאמר היתה פרה גנובה לו וכו' ולק"מ דר"פ יסבור כרבא דאמר קידש ובעל לוקה וא"כ הא שפיר מתוקמי מתניתין כר' יצחק ולא קשיא ממזרת מידי ורק לאביי לשיטתו קשיא כמאן מוקים לה, והדברים עתיקים, כי בס' אגרות הנדפס בפאריז בשנת תרל"א להרב רמ"ה הובא דהרב ר' אהרן בר' משולם ז"ל מלוניל תי' כן לשיטת הרמב"ם, והרב ר' מאיר בר' טודרוס הלוי ז"ל דחה תי' זה דבכולהו נוסחי דידן עתיקי וחדתי לא גרסי להא שמעתתא דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס לרבה אלא לרבא גרסינן לה, דהוא בר פלוגתא דאביי גבי שמעתתא דקדושין ומדברי הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל ראינו דגם לדחות רק שקלא וטריא הוצרך הרמב"ם לגמרא ערוכה ולולא זאת אי אפשר לדחות וכ"ש היכא דהגמרא סוברת לדין פשוט וכגון בחליצה ע"י שליח איך יתכן לומר דמשום שלא בדוכתא לאו דסמכא היא, וכנראה דרצונו לומר דגם שליח דידיה יהיה מהני בחליצה ולזאת הוצרך שיהיה נדחה הגמ' דכתובות לגמרי ואולם לפום דרכנו להלכה כסברת הערל"נ שהסתפק וכדברי הי"ש דהסכים להלכה לחלק בשליחות דחליצה בין דידיה לדידה אין אנו צריכין כלל לדחות הסוגיא דכתובות לגמרי ואין אנו צריכים לומר כלל דטועים העולם שאיסור חליצה בשליח גמרא גמירי לה מש"ס דכתובות אלא דהתם מיירי בשליח דידיה

ועוד אמינא דהתוס' כתבו בב"מ (צ"ו.) דטעמא דר' יאשיה בנדרים משום דכתיב תרי זימני אישה, אישה יקימנו ואישה יפירנו למעוטי שלוחו וה"נ כתיב בשאילה בבעלים בעליו תרי זימני ומהרש"ם בתשובה סי' י"ד כתב דה"נ י"ל דכתיב ועלתה יבמתו וגו' ונגשה יבמתו דאתי למעט שלוחה ואולם ר' יונתן אמר מצינו בכל מקום ששלוחו ש"א כמותו ולא דייק