אב בחכמה נד

לתן או שחייבת לו כגון יבמה שיש בידה מעות מהיבם ואמרו לו חלוץ לה ע"מ שיחזירו לך שלך וכו' אם יחזירו הרי החליצה חליצה ואם לאו אינה חליצה וכ"כ הרמ"ה עכ"ל ומאן יפרש פסק זה אם לא מצד אחליה לתנאיה דביותר מהראוי אמרינן דמחיל, ובראוי ומגיע ליה אמרינן דלא מחיל, ולפע"ד דברי רבינו ירוחם הללו הם ראיה נצחת להכ"מ

(יא) ואדרבה דברי הה"מ נפלאים ממני, דזאת ודאי דבחליצה אין מקום כלל לתנאי דאם. רק לתנאי דמעכשיו דהא גם בגט אמרינן בקדושין דף ס' דלר"י דע"מ לא כמעכשיו כשנתקרע הגט או שאבד לא הוי גט דאין לה במה להתגרש בשעת חלות הגט וה"ה בחליצה בשעת קיום התנאי ליתא לחליצה וכן מפורש באבני מילואים בסי' ל"ח סוף אות ג' ויליף לה דהא במשוך פרה ולא תיקני עד לאחר שלשים יום אינו קונה דכלתה משיכתו והא הרמב"ם י"ל דמעכשיו אי"צ משפטי התנאים והאיך אפשר אליביה לומר דאין תנאי בחליצה משום המשפט בדיני התנאי דצריך להיות אפשר ע"י שליח ואע"פ שהלח"מ חידש מדעתו דמעכשיו אין מועיל כי אם לאותן משפטי התנאים התלוים באמירה אבל הא הראב"ד והגאונים לא ס"ל חילוק זה והם ס"ל דכיון שאין בא לדחות המעשה מעכשיו לא מקרי זה דאתא דיבור ומבטל מעשה ודברי ראב"ד אלו מובאים גם בר"ן פ' מי שאחזו ועיי' בהה"מ בפ' זה בה' י"ח שגם הוא מביאם ולכן תם אני ולא אדע איך יכלכל דבריו בשיטת הרמב"ם שלפי האמת אין להם מציאות כלל, והא דבש"ס אמרינן דהוי משום דאין תנאי בחליצה הוא אליבא דר' מאיר דס"ל גם במעכשיו צריכים למשפטי התנאים כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה בפ' האומר ז"ל והוא מחוייב אפילו באומר ע"מ כמו בבבות הקודמות וכו' ואין הלכה כר' מאיר עכ"נ וא"כ לדידן אי אפשר לומר משום דאין חליצה ע"י שליח להכי אין תנאי בחליצה ובגיטין ע"ה מוקי ר"א הא מני רבי הוא דס"ל ע"מ כאומר מעכשיו דמי ושיטת הרי"ף והרמב"ם דרב אשי ס"ל אליבא דרבי דע"מ כמעכשיו אי"צ לדיני תנאי וא"כ בחליצה דאי אפשר כי אם במעכשיו או ע"מ היכי קאמר דאין תנאי וע"כ דרב אשי ס"ל דטעמא דאין תנאי בחליצה הוא לא מפני משפטי התנאי כי אם מפני דאחוליה אחליה וכיון דרב אשי דהוא בתרא ס"ל כן אף אנו נפסוק כוותיה, זהו לפע"ד ראיית הכ"מ והוא יסוד בריא וחזק שמכריח גם אותנו לפסוק כהכ"מ

(יב) ולא עוד אלא שמני"ר מסכים להיתרא ע"י שליח דידה דהא בקונטרסו באות ד' מסיק דמדברי הגמ' והרשב"א משמע רק דאין האיש יכול להיות שליח דידה אבל מסיים דלא מצא טעם לזה ואף דבגיטין ס"ב הסלקא דעתא דגמ' דלכן איש יכול להיות שליח לקבלה שכן מצינו וכו' הא לא קאי המסקנא הכי, וע"ז אמינא גם טעמא רבא איכא וגם במסקנא הכי אית לן הטעם הוא כמ"ש התוס' דהשליח צריך להיות דוקא בזה דשייכא גביה ובמסקנא העתיק הרי"ף שניהם להיתרא גם איש לקבלה וגם אשה להולכה מדשייכי גבייהו שכן האב מקבל ושכן האשה עצמה מביאה גיטה וראיתו דהרי"ף הוא דהפירוש הוא כך היא פשוטה מדהוסיף ר"א לומר מסיפא נמי ש"מ וכו' ואוקימנא בהולכה דלכאורה מה אתא לאשמועינן דאי מדרישא ידעינן סיפא למה לן ואי מדבר מפורש במשנה ידעינן למה לן מדבר דאתא רק מאוקימתא וע"כ דר"א בא לומר דלא נטעה שנפשט מרישא דלא בעינן כלל בשליח דלהוי שייך גביה לזה אמר דמסיפא נמי ש"מ הדין הזה שכיון שמצינו שיכולה האשה להביא גיטה שוב הוי גם אשה שייכת בהולכה, והיוצא מזה דבחליצה אפילו אם אפשר ע"י שליח דידה הוא דוקא באשה ולא באיש וממילא דאי אפשר דהבי"ד יהיו שלותי דאשה

(יג) וגם בשלהי אות ה' בקונטרסו הטהור מעיר בדברי הרמב"ם בפי"ו מה' יבום דמחלק בין יבם ליבמה ומאריך באותיותיו הבאות אח"כ להשוות דעת הרמב"ם לדעת הרשב"א בשם רבו הר"י רק באות י"א חזי פירכא מהא דס"ל לרמב"ם גם בגט דלא מהני עומד ע"ג לתורף ומהא דפ"א מפסה"מ, אבל באמת אי משום הא לא איריא דלגבי גט ידוע דאיתא פלוגתא בדעת הרמב"ם אי בעי שליחות בכתיבה ועיי' במח"א ובג"פ ואם כדעת הסוברים דבעי שליחות ודאי דלא שייך כלל לנ"ד דבתורף לא מהני עוע"ג שאין יכול בעצמו לכתוב דלאו בר שליחות הוא, והא דבטופס צריכין עוע"ג הוא מגזירה אטו תורף ר"ל שלא יבאו לכתוב גם התורף והעוע"ג ישמור אותו שלא יכתוב התורף ואי דעתיה דלא בעינן שליחות בכתיבה יעיין בקרבן נתנאל על אתר בתירוץ קושיות הר"ן דהא דבתורף לא מהני הוא רק מדרבנן ובטופס מהני דלא גזרינן גזלג"ז ומזה בעליל דמהדין מהני עוע"ג ואפשר לסבור כהרשב"א ומהא דפסה"מ לא קשה דאטו הר"י רבו של הרשב"א יפלוג אגמ' דמחלק בין שחיטת תולין למוקדשין דהא כך איתא