אב בחכמה נג

בתוספתא שפירש נגד דעת הגאון והעיטור אין בה כדי לסתור דיני וגם הוספתי אז לומר מדעתי דאפשר דהגאון יש לו שיטה אחרת וסובר דהש"ס בערכין שלהי פ' האומר משקלי פליג אש"ס דיבמות דקאמר שם לא צריכא דעשויי וארצי מהו דתימא בטולי מבטל קמ"ל דא"כ ליתני עד שיתן מה עד שיאמר עד דמבטל מודעא ע"כ ואי ס"ד דגם בלא מודעא כל שכפו אותו צריך לומר רוצה אני מנ"ל לש"ס שצריך לבטל מודעא ודילמא. עד שיאמר רוצה אני אע"כ דהש"ס בערכין ס"ל דבגט אצ"ל רוצה אני וא"כ י"ל דזה דוקא בגט שאומר הר"ז גיטך אבל בחליצה שאין אומר כי אם השלילה ולא החיוב דהא אין אומר שחפץ בחליצה כ"א לא חפצתי לקחתה שם צריכין לומר דוקא רוצה אני וזה כשר בגירושין בלא אמר רוצה אני ולפע"ד תירצתי דברי הגאון שפיר ואין מקום עוד לחדש פירושים שונים בתוספתא דלא כהגאון והעיטור ולהוציא מהם דינים חדשים

(ח) מש"כ הדר"ג באות ט' הוא קושיא להכ"מ רק לשיטת מני"ר דהכ"מ מפרש דוקא כהתוס' בענין אחליה לתנאיה אבל אם נפרש דבריו כהשעה"מ שכוונתו דאחליה לתנאיה כדי שתהא החליצה כשרה וזה לא שייך בשאר מילי הא אין צריכין כלל לחלוק בין התנה בשעת מעשה שפיר יכול לסבור בהך דקדש וכנס כהר"ן ובחליצה הטעם שאין רוצה לבטל המצוה דהוה כאילו עשה איסור וד"ל

(ט) דבריו במכתבו מאות י' עד אות י"ג הראשון הם נסיונות לתרץ התוספתא דחולין ואם כנים דברי אין צריכין לכ"ז אע"פ שכמה גופי תורה אמורים בהם וכשהם לעצמם כדאים הדברים להאמר משמא דגאון כמר ניהו רבא, ובם באות י"ג הכפול מפלפל בהירושלמי דקדושין דלדידי הפעוט פירושו פשוט כאשר כתבתי כאן באות ב' וכן דבריו באות י"ד עד סוף ט"ז אינם נוגעים לדברינו הלל ומפלפל לתרץ התוספתא דחולין בהא דכשר ביבמה אך מדבריו בסוף אות ט"ז המצאתי לי ראי' דאפשר לחליצה עי"ש דהא בקדושין י"ד מקשה ג"כ ותהא יבמה יוצאת בגט מק"ו ותהא א"א יוצאת בחליצה מק"ו, והא ביבמה יהא סופה להקל שתעשה ע"י שלית וע"כ דלענין שליח בלא"ה שניהם שוים גט וחליצה, ובאות י"ז אם נימא כדברי כת"ר אדרבה דברי יותר מתורצים. ואנכי בחשבי דהוה נשואה הוכרחתי לתלות דברי בהמהרש"א, ובאם כדברי כת"ר אדרבה גם בלי הוכחה קלושה דלמה מקשה המהרש"א אתיין דברי שפיר. ובמה דסיים שם בענין ריחוק מקום ברכת המתירין על ראש מני"ר תחולנה כי חיזק בראיה גדולה מן התוס' דאם כדעת מהרצ"ח או כפי שפלפל הדר"ג בקונטרסו שהמניעה מצד הקריאה שפיר דמי למיעבד ע"י שליח בריחוק מקום שאין הקריאה מעכב ולא מיקרי אין ראוי לבילה, ואשר פלפל שם וסתר הרבה דברי ש"ב המנוח אין אני אחראי בעדו ואדרבה בכלל דברי סתירות יותר גדולות לדבריו, אך סוף סוף כמה מילי מעלייתא בהון שמכריעים להיתר, ותמיהתו עלי דידי מהא דהרא"ש, לא זכיתי להבין מה מקשה, א"כ גם אלם יחלוץ דהא בזמן שהיה יבום היה א"ד דהקריאה היתה מה"ת, אין לומר מטעם דפומייהו הוא דכאיב ואשר תפסני בסוף דבריו באות ההוא דלמה דחק הש"ס ביבמות ק"י ולא משני דאתיא כר"ע דלא בעי כלל ראוי, לא ירדתי לסוף דעתו דהא ידוע דשקלא וטריא בש"ס מיקרי סוגיא דעלמא כמבואר בחו"מ סי' כ"ה ואיך יתרץ בגמ' שלא אליבא דהלכתא, ואשר האריך בדברי בצירוף דעת הרד"ך יעיין כת"ר ברד"ך בגופן של דבריו ימצא מפורש הסברא שצרפתי, ובכלל מה שחידש בענין סמיכה אדעת יחיד תם כי דבריו מאירים ומזהירים וטוב טעמם בסברא. אבל להלכה הלא כבר הבאתי אמבוהי דפוסקים גדולי הוראה האחרונים דלא נתתי לזה כלל וכשיבא מכשורא מטינא עמהון, במהרי"ט בפנים אפשר מאד להדחיק פירושי וטוב יותר מלהניח דבריו מופרכים, ובנוגע להיתרי הלא הוכחתי שאפילו אם המהרי"ט בעצמו לא יחלק בין שליח א' לב' מ"מ מתיר ע"י פועל. ולפירושי בתוס' נזיר י"א איני רואה סתירה מתמורה ו' דבתר מתכפר אזלינן דמאן אמר ליה שכן הוא גם לענין סמיכה, ובתוס' מנחות ג"כ סמיכה מאן דכר שמיה, ונוח יותר לומר דס"ל לתוס' לענין סמיכה כאשר כתבתי ולהצילן מכל הני קושיות שהבאתי

בקונטרסי

(י) ועתה אבוא לומר שבדרך כלל מתירתו של מני"ר נתחזק היתרא דידי דהא כל דבריו הן במכתבו והן בקונטרסי בנויים בסתירת הכ"מ זאת אומרת שאלו כדברי הכ"מ אין כל איסור בחליצה ע"י שליח. ממש כי היכי דלדידיה ליתיה לדין תנאי שאפשר ע"י שליח, ופיקו חזו מאן גברא רבא דס"ל ג"כ כהכ"מ, הלא הוא רבינו ירוחם בנתיב כ"ה שכותב בזה"ל דאם אמרו לו משטים היינו, לא יתנו לו שום דבר, וסיים דבמשרים כתב דאם מקנה ביותר מהראוי בשכירות אינו שום דבר, אבל אם התנה בדבר הראוי