אב בחכמה נב

רשב"א אמורים רק בתרי ותרי אם היה כלל לתנאי אבל היכא דגם תנאי ודאי היה והספק אם נפטר ממנו שוה ממש כודאית המעשה בכ"ז יש לחלק דבקדש על תנאי הוה ספק מקודשת משום חזקת פנויה ורק דהחזקה איתרע כמ"ש התוס' כתובות כ"ב גבי ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה לא מוקמינן לה אחזקה לגמרי ולכן עכ"פ מידי ספיקא לא נפקת וחזקה דפנויה מועלת עכ"פ דניחוש דילמא לא מחיל אבל בחליצה דאיתרע חזקת זיקה טובא דקיימ"ל דאפילו בחליצה פסולה נפסלה עליו תו לא חיישינן לחזקת זיקה כלל ואם כי חילוק זה דוחק קצת בכ"ז עלינו להחזיקו כדי שלא לשוויה להרב הכ"מ טועה וכדי לתרץ הס"ד דש"ס ובמה שאכתוב באות ו' על השגת מני"ר ימצא תי' מרווח גם על קושיות הלח"מ

(ו) באות ו' מביא הדר"ג קושיות השעה"מ ומביא שהוא פריך והוא מתרץ לה אבל לדעתו הרחבה התירוץ דחוק, ואני מבטל דעתי נגד דעת מני"ר בשיעורין דאורייתא לומר לדידי מרווח ומספיק אבל האיר ד' את עיני ומצאתי תירוץ מספיק לשתי הקושיות שעל הכ"מ ואקדים דברי הר"ן בפ' המדיר וז"ל בקצרה דמסקנת הגמרא מוכחת דאחליה לתנאיה וא"ת היכי מצי מחיל לה בשלמא בתנאי של ממון מצי מחיל דהוי כאומר הריני כאלו התקבלתי וכאלו נתקיים התנאי אבל הכא כי מחיל מה הוי והרי הקדושין נתבטלו מיד וי"ל דהוי כאומר הרי את עלי כאלו אין עליך נדרים ואע"ג דגבי גט ע"מ שתתני מאתים זוז וחזר ואמר מחולים לך אינה מגורשת התם משום דלצעורה קא מכוין והא לא צערה אבל הכא מצי מחיל ותוכן כוונתו דכל שהוא להנאתו הוי כאלו היה ונתקיים התנאי, אמנם למעיין ברמב"ם בסוף פ"ז מה' אישות הל' כ"ג שכתב בזה"ל המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי אע"פ שביטלו וכו' שלא בפני עדים בטל התנאי וכו' לפיכך המקדש ע"ת וכנס סתם או בעל סתם הר"ז צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא ביטל הרי מפורש דלאו מתורת מחילה דהוי כמו קיום התנאי וכמו להר"ן קאתי הרמב"ם ורק שמחשב זה כביטול ועוקר התנאי בעיקרו והוה כמש"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סי' ח' דאתי דיבור של ביטול התנאי ומבטל דיבור של תנאי, הרי החילוק מחליצה לקידש על תנאי מבואר דבכאן בחליצה דהוה תנאי שבממון אמרי' דאחליה לתנאיה ומחילה סגי בלב והוה כאומר הריני כאלו התקבלתי אבל בקידש על תנאי אם אמנם מחיל התנאי מה הוי כקושיות הר"ן ותירוצו דהוה עליו כאלו אין עליה נדרים או מומין זה לא יסבור הרמב"ם ובחר בתירוץ דביטל התנאי וביטול הלא צריך להיות דוקא בפיו כי היכי דיהיה דיבור מבטל דיבור ונהי דמחל בלב אבל שמא לא אמר זה בפיו דלא אסיק אדעתיה שצריך לומר דוקא מפורש וע"כ לא פליג הרמב"ם על הראב"ד אלא דאין צריך לבטלו בפני עדים אבל בפיו ודאי צריך אם הוא בתורת ביטול וכיון דלא שמענו הדיבור של הביטול מפיו אע"פ שביטלו אולי שלא בפיו ולא מהני ואנן דלא ידעינן אם ביטלו בפיו הוה לן ספק ומבואר בלשון הזהב של הרמב"ם במ"ש אע"פ שביטלו שלא בפני עדים וכו' שמא ביטל, ונסתלקה קושיות הלח"מ שהיא גם קושיות מני"ר באות ה' ומתורצת קושיות שעה"מ שהיא קושיות מר באות ו' דשאני גט דאפילו מחל בפירוש לא מהני משום דלצעורה קא מכוין ולא שייך לומר כיון דעביד מעשה ודאי מחל דהא מחילה לא מהני ואי למיחש שמא ביטל הא מיירי באומר הרי זה גיטך ע"מ שתתני הרי שמענו שלא ביטל ואדרבה בפיו מלא לומר שתתן וכיון שלא ביטל ומחילה לא מהני אין כאן אפילו ספק אבל בחליצה דלא שייך לצעורה קא מכוין עיי' רש"י גיטין ע"ד דסתם גירושין הם מחמת איבה דזה לא שייך בחליצה אמרינן דאחליה ומחילה הוה בלב והוה כאומר הריני כאלו התקבלתי אע"פ שודאי לא אמר כן בפיו וכ"ז ברור לי כצהרים ואיני מבין כלל במה נתלבטו הגאונים הלח"מ והשעה"מ וכהדר"ג וכל הבאים אחריהם

(ז) באותיות ז' ח' במכתבו מביא מתוספתא חולין פ"א עפ"י גירסת העיטור כשר בגירושין פסול בחליצה ומביא פי' הגאון שמביא העיטור כשר בגירושין גט מעושה פסול בחליצה, חליצה מעושה ומתמה ע"ז הא הוי היפוך מסקנת הגמ' יבמות (ק"ו.) דשוים באמר רוצה אני שניהם כשרים ובלא אמר רוצה אני שניהם פסולים. הנה אמרתי לכבוד הד"ג פנים בפנים פי' דברי רבא בשאילתות שהם הם דברי הגמ' הנ"ל אשר בגט מעושה לא הוי כלל גט וכשרה לכהונה אבל בחליצה פסולה ואסורה לכהונה כמ"ש הנצי"ב ואפשר שלזה כיון הגאון דכשר בגירושין לבעלה כהן פסול בחליצה ליבמה כהן וניחא יותר מלומר דאשכחן פירכא לגאון שלא כדברי הראב"ד מובא ברא"ש פ' ז"ב ובפרט שהעיטור הביא דברי הגאון ולא פליג עליו ולא פריך מידי ולדידי תריצין דבריו וממילא ראיית כהדר"ג בפירושו