אב בחכמה מח

ביאה דיבמה מביאה והויה דשאר נשים ה"ה חליצה ואי"ל לתירוץ רש"י ז"ל

(טז) והנה בהא דמשני דאיתקש הויות להדדי כתב בשט"מ בשם רש"י וכן הוא שם בריטב"א דלא אמרינן להיפך דאיתקש כסף ושטר לביאה משום דזה הוי תרתי וביאה הוי חדא עיי"ש ובזה האיר ד' את עיני לפרש הך דריש כתובות ג' תינח קדיש בכספא קדיש בביאה וכו' דפי רבותיו של רש"י דכסף הוי דרבנן דצ"ע הא שטר הוא מה"ת לכו"ע עיי' סהמ"צ ורמב"ם ורמב"ן שורש ב' בזה, אבל זה ברור דהך דמשני בכתובות איתקש הויות להדדי ע"כ גם כסף מה"ת דאל"כ ליכא סברת רש"י וריטב"א דזה הוי חדא וזה הוי תרתי וע"כ ס"ל דהוי גם כסף מה"ת ואיתקש חדא לתרתי, ומעתה מבואר היטב פי' הגמרא קדיש בביאה מאי איכא למימר ר"ל נהי דמקדש על דעת חכמים הא אין תנאי בביאה דלא שייך לומר דאיתקיש להדדי כיון דס"ל דקדושי כסף מדרבנן והוי רק שטר. משו"ה לא פריך משטר דשטר הא אפשר ע"י שליח וליכא תירוץ דאיתקוש אהדדי כיון דס"ל דכסף מדרבנן וכמ"ש וזה כפתור ופרח בס"ד, אבל הך דכתובות ע"כ ס"ל דקדושי כסף הוא מה"ת דאל"כ ליכא תי' הגמ'

ואזכיר מה דקשה לי טובא בריש קדושין דיליף מק"ו דיהא כסף קונה באשה ועיי"ש הא תחילתו להחמיר וסופו להקל לענין תנאי בביאה דאם כסף קונה מה"ת מהני תנאי וכמ"ש אבל אם אינו קונה לא מהני תנאי דלא שייך איתקש אהדדי כמ"ש רש"י וריטב"א בכתובות ואף דהגאון רעק"א ז"ל כתב בכתובות דהיכא דנעשה החומר לא איכפת לן אם סופי הוי להקל ומיישב קושיות הגאון ש"א ז"ל לענין אפר כבר כתבתי במ"א דדבריו תימה גדולה נגד התו"כ ריש תזריע הובא בירושלמי ריש כל שעה דגם אם נעשה החומר אמרינן אם סופו להקל לא אמרינן הק"ו עיי"ש גבי ולד מת ועיי' תוס' זבחים (י"ב:) גבי עולה שלא לשמה דהקשו דסופו להקל לענין פיגול עיי"ש כתבנו במ"א בזה

נתבאר דגבי ביאה לא מהני תנאי אי משום דהוי בע"כ וגם משום דא"א ע"י שליח ולא שייך ביבמה איתקש הויות וזה כוונת העיטור במאמר תנאי וכוונת תוספתא דחולין פ"א כשר ביבמה שהובא בעיטור כמ"ש למעלה בס"ד

(יז) ומש"כ כת"ר שיחיה סברא דלא שייך איתקש כיון דהוי נשואה ולא קדושין ורוצה ליישב ק' רש"א על תוס' כתובות ע"ג ועיי"ש לא אבין הא שם בכתובות הביאה הוי רק אירוסין דהקדושין היו על תנאי וכמ"ש בתוס' שם דמקדש בביאה א"כ הוי רק ארוסה ולא נשואה וגם ביאה דיבמה הוי גם קדושין אלא שגמרה וכבר הביא הגאון שו"ת רי"ק מפ"ק דקדושין דזה ראיה ברורה, אלא כמ"ש למעלה בס"ד

והנה בענין רחוק מקום אמרתי לכתוב דלכאורה מבואר בהדיא בתוס' זבחים (ע"ה) ומנחות (ס"ב:) שכתבו בההיא דשקלים ובההיא דנזיר וכריתות דאינו ראוי לסמיכה מחמת ספק נימא דמעכב וכו' ועי"ש, והרי הקשו בהך דשקלים אינו ראוי לסמיכה והרי מבואר דגם מחמת רחוק מקום אינו ראוי לסמיכה דהתם לא הוי ספק והא דכתבו מחמת ספק, ע"כ זה כהך דכריתות ונזיר אבל בהך דשקלים ע"כ כוונתם מחמת רחוק מקום וכמ"ש, אמנם התבוננתי דיתכן דכוונתם הוא מחמת ספק ע"פ הסוגיא דקדושין (נ"ה:) דמביא ב' בהמות וא"א לסמוך מספק ונימא דמעכב ואין לומר כיון דמחמת ריחוק מקום הוי ראוי א"כ יבואו הבעלים ויבררו א"כ גם קרבן שהקדיש ג"כ יהיה ראוי לסמיכה, אבל שפיר הקשו דהא התוס' כתבו בהך דגיטין כ"ח דפריך הא בעי סמיכה, משום דיש חשש דילמא מת וא"א כלל ליקרב מחמת שמת שוב אין מקריבין בלא סמיכה ועיי"ש, א"כ לפי מה שהקשו דהיכא דאינו ראוי מעכב ופסול הקרבן וא"כ אם מת הבעלים שוב אינו ראוי לסמיכה בודאי מחמת ספק דמעכב וכיון דיש תשש דילמא מת ואינו ראוי לסמיכה שוב א"א להקריב בלא סמיכה כמו כהך דגיטין גבי חטאת כיון דאם מת א"א להקריב ה"ה הכא אם מת א"א להקריב, וניחא פשטות דמשמע דהקשו גם בהך דשקלים מחמת ספק כמו בהך דכריתות ונזיר, א"כ אדרבה מתוס' מוכח דרחוק מקום הוי ראוי דהא הקשו כך מחמת ספק וכמו בהך דכריתות ונזיר. ור"ל לסוגיא דקדושין וזה כוונה עמוקה בתוס' בס"ד

והנה מה שהביא הרה"ג המנוח ז"ל מנדרים ומרמב"ם ז"ל הנה מרמב"ם ז"ל בודאי ליכא כלל ראי' דהא הרמב"ם פסק דלא כר"א וכבר הקשה הלח"מ שם ותי' דרמב"ם איירי אחר שנדרה וה"ה אחר ששמע אם בעי שמיעה, וגם מגמ' אין ראיה דתיפוק דקודם שנדרה בודאי אין ראוי לשמיעה אלא לא איכפת לו זה