אב בחכמה מ

כולה שלוחו ש"א כמותו ונ"ל שכן מוכח מדברי רש"י ז"ל שם בכתובות וז"ל אבל חליצה אי אפשר לקיימה אין יכול לומר לשלוחו וכו' חלוץ לה עכ"ל משמע דוקא הוא אינו יכול לומר לשלוחו אבל היא יכולה לעשות שלית לחלוץ והיינו טעמא משום דבדידיה הו"ל חליצה מידי דממילא דלא שייך ע"ז שלית משא"כ בדידה דהו"ל מידי דעשיה דבכל התורה כולה שלוחו ש"א כמותו וכמו שבגירושין הו"ל כתיבת הגט של שלוחו ככתיבת הבעל ממש גם למד"א דבעינן שליחות בכתיבה מ"מ עשיית השליח שלו היא כעשייתו ממש ה"נ נחשב כאלו היא עצמה חלצה

(ב) עוד נלע"ד לעשות סמוכים לסברא זו דהא דאמרי' בחליצה אי אפשר ע"י שלית זהו דוקא ע"י שליח דידיה אבל היא יכולה לעשות שליח מגמ' יבמות (יו"ד) החולץ ליבימתו בין הוא בין האחים אינן חייבין לא על החלוצה ולא על צרתה כרת מ"ט מי איכא מידי וכו' אלא איהו שליחותא דאחים קא עביד ואיהו שליחותא דצרה קא עבדה עכ"ל הש"ס, הרי חזינן בהדיא דחליצא איתא ע"י שליחות אלא די"ל שאני התם דאית ליה לשליח שייכות בגוה כמ"ש בקידושין שם ודילמא שאני התם דאית ליה שותפות וכו' ובכה"ג דאיהו נמי חייב בדבר יכול להיות שליח למידי דממילא וכעין זה מצינו דהא אמרו בירושלמי ברכות שניא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך ואפ"ה קיימ"ל אור"ח סי' קצ"ג שנים שאכלו כאחד וכו' סופר מברך ובור יוצא משום שהסופר ג"כ נתחייב כמ"ש הגר"א סי' תפ"ד הרי להדיא דבמה שהוא שייך ג"כ שהוא ג"כ חייב בדבר יכול להיות שליח למידי דממילא נמי דאמירא לאו מעשה היא כמ"ש ביבמות ק"ה א' עיי' תוס' שם ד"ה ככה ודו"ק וכן לבהמ"ז דפיו כפיו ממש וכיון דקיימ"ל בכל התורה כולה במידי דעשיה דשלוחו כמותו ואין חילוק בין אית ליה שותפות ובין לית ליה שותפות וכו' דלא שייך ביה, בין כך ובין כך שלוחו כמותו א"כ מ"ט מחלקינן בחליצה דהיכא דשייך הו"ל חליצה ע"י שליחות כמ"ש ביבמות י"וד הנ"ל והיכא דלא שייך בגוה אי אפשר ע"י שליח כמ"ש בכתובות אלא ודאי צ"ל משום דה"ל מידי דממילא גבי דידיה ובכה"ג אנו מחלקים בין היכא דשייך ביה שגם הוא חייב בדבר שפיר נעשה שליח לבין היכא דלא שייך ביה לא נעשה שליח למידי דממילא אבל במידי דעשיה כמו בדידה דהו"ל מידי דעשיה שפיר אפשר לה לעשות שלית דמעשה השליח הו"ל כמעשה המשלח עצמו ממש בכל התורה כולה ואין חילוק בין היכא דשייך השליח לבין היכא דלא שייך

(ג) האומנם יש להעיר ע"ז איך קיימ"ל דאיהו שליחותא דאחים קא עביד וכמאן דחלצי כולהו דמו וכמ"ש להדיא בה"ג ה' עריות ואיהי שליחותא דצרות קא עבדה וכמאן דחלץ לכולהון דמי א"כ איך שנה רבי משנה זו יבמות מ"ד היתה אחת כשרה ואחת פסולה כשהוא חולץ חולץ לפסולה דלא ישפוך מי בורו ואחרים צריכים להם דהיכי דנפיל קמיה שתי צרות חדא חזיא לכהונה וחדא לא, אי חליץ נחלוץ להא דלא חזיא לכהונה ולא יחלוץ לצרתה שתפסול לכהונה הרי להדיא דכשחולץ לאחת לאו כחולץ לתרווייהו דמי, קושיא זו כבר הקשה בה"ג שם, ותירץ דכי אמרו כיון דחליץ לחדא כמאן דחליץ לתרווייהו דמי לקולא אמרינן הכי למיפק מאיסורא דא"א, אבל לענין לפסול לכהונה למימר דכי חליץ חדא מנהון כמאן דחליץ לתרווייהו ותיחסר צרת חלוצה לחומרא לא אמרינן, כ"כ בה"ג שם, ולענ"ד י"ל דכבר מתורצת קושיא זו מעיקרא בדברי רז"ל (ספרא פ' אמור כ"א ז') וז"ל גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ודין הוא ומה אם גרושה שהיא מותרת למגרש פסולה מן הכהונה, חלוצה שהיא אסורה לחזור לחולץ, א"ד שתהא פסולה מן הכהונה, צרה תוכיח שהיא אסורה לחזור לחולץ וכשרה לכהונה, הפרש גרושה עשה בה מעשה חלוצה עשה בה מעשה ואל תוכיח צרה שלא עשה בה מעשה, והרי לר' יוחנן יבמות (יו"ד:) דקיימ"ל כוותיה גם צרה עשה בה מעשה ואי משום שע"י שליחות היא הרי גרושה ודאי מגורשת ע"י שליח כמ"ש בקידושין (מ"א:) להדיא אלא צ"ל דה"ק בספרא שם גרושה עשה בה מעשה דיהיב לה גיטא חלוצה עשה בה מעשה דחלצה לו נעלו כמ"ש בה"ג שם אבל צרת חלוצה לא עשה בה מעשה ר"ל דלעולם ע"י שליחות החולצת ולא בה שתעשה היא מעשה דאם תעשה היא הו"ל חלוצה ולא צרת חלוצה ודו"ק ומסיק בספרא שם וז"ל ואם נפשך לומר ואשה לרבות את החלוצה יכול אף הצרה תהא כחלוצה ופסולה מן הכהונה דכיון שמרבינן חלוצה מקרא ולא מדין אע"פ שהיא אסמכתא בעלמא כיבמות (כ"ד.) מ"מ כיון שמשמעות המקרא כך אי אפשר עוד להוציא את הצרה משום סברא בעלמא ובעינן ג"כ אסמכתא דקרא להכי, וע"ז משנינן שם ת"ל ואשה גרושה מאישה שגירושיה ביד אישה ולא שאין גרושיה ביד אישה (דצרה הרי היא