אב בחכמה לו

וד"ל, והא הדרת נזירות להפרה דמי, שאין עוד מעשה בהנזירות עצמה, ומעשה הקרבנות הרי אין מצטרף להנזירות כאשר העירותי לעיל שאין דעתו כדעת התוס' ואם ס"ל כמהרי"ט היה מוכרת לסבור דאפשר להזיר לחבירו וע"כ דס"ל דלא כמהרי"ט ומה דלא אפשר לדידיה להזיר לחבירו ע"כ מטעם אחר, ואפשר הוא ע"פ דעת הרמ"ה שהזכרתי באות ג' דהיכי דצריכין אבר פרטי, כמו ימין בגירושין אי אפשר לעשות ע"י שליח ובכל מיני נדר הא צריכין שיבטא בפיו דוקא, והוה אבר מיוחד ולכן אי אפשר להדיר ולהזיר ע"י שליח ובהא סלקינן דגם הרמב"ן פליג אחשש דמילי וכיון דבחליצה אין טעם אחר לדברי הרצה"ח גם לזה אין לחוש. ואין לומר דכל קריאה הלא היא דוקא בפה, ואדרבה נאמר דלהרמב"ן דסובר כסברת הרמ"ה יהא אסור מטעם הקריאה, דלא דמי הא דכל קריאה היא בפה היא מפני שאין מציאות אחרת, ורק בנדרים ונזירות דיש מציאות אחרת, ה ס כ מ ה ב ל ב. ובכ"ז לא חלו אלא בפה ויש ע"ז למוד מקרא, ודאי דחשוב שצריכין אבר מיוחד, והא ראיה דקריאה לא מיקרי שצריכין אבר מיוחד דהא בבכורים צריכים לטעם שאין יכול לומר אשר נתת

לי

(יז) וגם בענין שחלקתי בין פועל לשליח מצינו להרמב"ן שס"ל חילוק זה דהא בענין בכורים בב"ב ) פ"א כתב הרמב"ן דאם בצרן השליח אין הבעלים יכולים לקרוא בביתם דצ"ל „הנה הבאתי“ והוא לא הביא ומסיים שם ואם מפני הטעם שכתב שם ל כוונתו להרשב"ם דשלוחו ש"א כמותו) הלא שוב הלקיחה וההבאה כחד ג"כ איכא, דהבאת השליח כהבאתו, עיי' באס"ז שם שמשם לקוחים דברי כי אין הרמב"ן ת"י, ושם אין הלשון מדוייק וגם נדפס בטעות רשב"א במקום רשב"ם והאמת כדברי, והנה נחזי אנן הא לית מאן דפליג אכללא דשלוחו כמותו, והאם בשביל קושיא נעזוב הכלל, וע"כ דהכוונה דהרשב"ם פירוש הדברים ששלוחו של אדם כמותו כגופו ממש, וע"ז פריך דא"כ הוה גם הלקיחה וההבאה כחד וע"כ דכמותו לאו כגופו ממש ורק שיצא חובתו במעשה השליח וא"כ לא יכול לומר גם הבאתי, ולכן היכי דלית מאן דפליג דהוה כגופו וכמו יד פועל דכיד בעה"ב אפשר לומר גם הבאתי ובחליצה גם מאן יבמי

(יח) ועוד נשארו עוללות, הקושיא מגידמת שהגאון מבערזאן יישב בדוחק למה הזכירו הפוסקים דחולצת בשיניה, ומה שהשיב עוד שם בסי' קל"ה ע"פ התוס' חולין (העיר הכנה"ג שבש"ס דידן לא מוזכר) אין מספיק לפום דקיימינן בשיטת הנצי"ב שעליה אין מצוה כלל, ולפי ענ"ד אפשר ליישב דהא העיר הכנה"ג שבש"ס דילן לא מוזכר כלל דחולצת בשיניה, ובתשובת הגאונים שבעקב זרועה ותמה הכנה"ג דהא אי אפשר להתיר הקשירה באופן זה ולפי"ז נימא דהפוסקים הוצרכו לכתוב דחולצת בשיניה לא לאפוקי שליח או פועל כ"א לאפוקי היכי דאי אפשר ע"י אחר שהיא בשיניה דוקא ולא בעקב זרועה מפני ההתרה, וגם מה שהקשה הרב מקונצק מהכ"מ דה' מלכים דכותב הטעם דגנאי למלך שאשתו תחלוץ נעל והקשה למה לא תעשה ע"י שליח ותי' המהרש"ם אין עולה יפה, כי אמת דלשאר הטעמים אי אפשר ע"י שליח אבל מה הוסיף הכ"מ בטעמו, ולזה אמינא הא כנראה הרגיש הרב המקשה שיש לומר דכיון ששלוחו כמותו אפשר הוי ג"כ גנאי, וע"כ הביא מהירושלמי שם דהקשה וימנה אנטלר ובאמת אין משם ראיה דהא שם הגנאי רק ההליכה לבי"ד עיי' פ"מ שם, וכיון דילך האנטלר אין עוד בזיון, אבל הכא חליצת המנעל הוא בזיון ולא יתקן האנטלר כלום

(יט) ומצאתי להרדב"ז (ח"א סי' רס"ט) בנידון יבמה שהיא בא"י והיבם בחו"ל דמסיים שם בזה"ל: ואע"ג דאין כופין את האשה לצאת מא"י אלא יוציא ויתן כתובה מ"מ אין כופין אותו לעלות אלא שולח לה גיטה אבל חליצה אי אפשר ע"י שלית וכו' עכ"ל. הרי שבדידה כתב שאי אפשר ע"י שליח, ולכן הנני מעיר ע"ז שהרדב"ז בזה לשיטתו, – הא' דס"ל שם סי' ש"ט דמצות יבום קודמת ויש בזה תרתי דניחא ליה שתצא מא"י כדי לקרב האפשרות ליבום, ולדידיה הקריאה דאורייתא ונפל האי צירופא שצרפתי באות ט"ו דעת הרא"ש דלדידן הקריאה רק דרבנן – הב' דהא הרדב"ז (שם סי' רפ"ג) מפרש את הרא"ה המובא בנ"י בפ' זה בורר דהיכי דהיבמה יושבת מקודם בעיר אחרת צריכה דוקא לעלות לעיר היבם והב"ש בסי' קס"ו סעק"א מפרש דברי הרא"ה אפילו אם ישבה תמיד בעיר אחרת בכ"ז כיון שיצא היבם ממקומו אין צריכה היא עוד לעלות, ויש לתלות פלוגתתם במחלוקת הבבלי והירושלמי בעיקר הילפותא דבירושלמי יליף לה מקרא ועלתה יבמתו ובגמרתינו גמרי לה מזקני עירו והרדב"ז אשר ראה בנ"י שמסיים דכן משמע בירושלמי סבר למימר דגזה"כ הוא על העליה זולת היותה בבית דינו ולכן מחמיר בזה שאפילו יצא היבם אם אך ישיבתה שלא בעירו תמיד מחוייבת לעלות,