אב בחכמה לד

אם לא נאבה לחשוב את סנאיה דהרב מהרי"ט לטועים מוכרחים אנו לומר דגם הרב מהרי"ט בעצמו לא אמר כך דהוי מילי גם בשליח א' ולא תלה השליחות אלא בנידון דידיה באפטרופוס שנדב צדקה לפדיון נפש היתום ומת היתום ופסק על סמך זה שאם לא נתנו עוד שאין צריכים ליתן המעות לעניים ואין כוונתו כלל משום דלא הוה שלית אלא כוונתו דהא דמועיל הקדש האפוטרופוס הוא רק משום דאנן סהדי שניחא ליה ליתום ויקר לו פדיון נפשו אבל כשלא הועיל הפדיון איזה רשות להאפוטרופוס להפריז מעות היתום. מה תאמר הא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והמעות נחשבים כמו כבר נמסרו ע"ז קאמר כיון דחזינן דמילי לא ממסרן לשליח והיינו משליח ראשון לשני שוב לא נחשבו המעות כאלו נמסרו ויכול לחזור דהא המקדש בעצמו הוא רק משום שדרשו בפיך זו צדקה והשליח אינו כפיו ממש, והא ראיה דלא יכול למסור לשליח ב' וא"כ לית כאן פלוגתא כלל דהבעלים יכולים למנות שלית על מילי, אך אם גם לא נימא הכי ונאבה גם להחמיר בעגונא כדעת היחיד. בכל זה אשכחנא תקנתא שאפילו המהרי"ט יודה בהקדם דלכאורה קשה על המהרי"ט ממשנה ערוכה דפסחים (פ"ח:) האומר לעבדו צא ושחיט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל עיי"ש וע"כ דלא אקדשיה דהא תלה בדעת השליח אם גדי אם טלה ואיך יכול העבד להקדישו הא הוי מילי אליבא דמהרי"ט, ואין לומר דהעבד יקח משלו דהא מה שקנה עבד קנה רבו ובגמ' לא מקשה כן אלא אסיפא ומשמע דברישא ניחא וע"כ לומר דהגם דבשליח לדבר אחד מילי לא ממסרן אבל בעבד דידו כיד רבו ממילא ואין צריך שימסור לו הדברים הללו ביה מודה הרב מהרי"ט שאפילו במילי הוה כיד רבו וא"כ הא גם יד פועל כיד בעה"ב, והיא התקנה שמצאתי אפשר להן העגונות שתשכורנה פועל לחלוץ ליבמיהן דאז אפילו הקריאה תהא ראויה

אך בדאתינן לכך, צריכות לשכור דוקא אשה, דהא אפילו ביד פועל כיד בעה"ב איתא פלוגתא בין הרב מהנה אפרים ה' שלוחין סי' י"א ובין הרב שעה"מ פ"א מה' תרומות והרב שואל ומשיב מהדו"ק ת"ב סי' ק' אמנם תי' פירכת שעה"מ והקשה מגיטין (כ"ג:) דמקשה ר"א טעמא במילתא דליתא הא במילתא דאיתא כשר והא נכרי והא כותי, ואם איתא לדין המחא"פ מה מדמה נכרי וכותי לעבד הא שאני עבד דידו כיד בעה"ב דמי וע"כ דבהס"ד שם דעבד ג"כ לא מיקרי בר שליחות ולא מהני מה שידו כיד בעה"ב, ובסוף דבריו שם הכיר בעצמו שמשם אין ראיה לסתור, דשם לא מיירי בעבדו כי אם בעבד של אחר, והצדק בודאי בדבריו האחרונים דפשיטא דר' יוחנן מיירי דוקא בעבד שאינה שלה דאלו בשלה לאו מילתא פסיקתא היא דהא בכפות מהני מטעם חצר וכדאיתא בדף (כ"א.) יעוי"ש בתוס' ור' יוחנן דסתם דבריו לא מפליג בין כפות ללא כפות ע"כ בעבד דעלמא מיירי ושפיר פריך לר' אלעזר והרי כותי ונכרי אך סוף סוף דעתו של הרב שואל ומשיב דהיכי דהפועל אין ראוי לשליחות לא מהני יד פועל והרי"ט אלגאזי בה' בכורות פי"ד אות נ' מכריע דבמידי דהעבד והפועל מישך שייכא אלא דלאחריני לא מישתווי שליח בהא אמרינן יד עבד וכו' ובמידי דלא שייכי דעת רוב הפוסקים דלא מהני ורוב האחרונים ס"ל בהחלט כהמחא"פ אך ע"פ הכלל דהלכה כהמכריע הנכון הוא לעשות אשה לפועל שהיא שייכת בחליצה. ובלא"ה נמי הא הרבנים שהתירו שליח דידה בחליצה סתימותייהו כפירושא דמיירי באשה שליח דהא גם בגיטין ד' ס"ב הא דאיש כשר לשליח לקבלה ואשה להולכה הוא דוקא מדשייכי בהו דבאיש לקבלה אמרינן שכן האב מקבל גט לבתו הקטנה ובאשה להולכה הא האשה בעצמה מביאה גיטה, אבל איש שלית לחליצה דפעולה זו לא אשכחן באיש כלל, מאן יימר דחשוב שייך לזה, ואולי לא תהני גם סברת יד פועל כיד בעה"ב

(יד) וכד קיימינן בתקנה שיהיה ע"י תורת פועל אמינא שבזה כל החששות ליתנייהו מהש"ס לא תהיה סתירה אפילו אי נימא דדינא קאמרי, דהא אמרי מפורש שאי אפשר ע"י שליח ומפועל לא קא מיירי, ואם ניזל בתר סברא הא לסברת הפנ"י בולט ההבדל דשליח הוה כרצונו שבאמת אינו כגופו של משלח כי אם כמותו שבו גלוי רצונו, וכן לסברת הח"ס דהמעשה גרוע שאינו סובל שליח אין סובל גם תנאי ונמצא שהתנאי סותר המעשה ולכן התנאי בטל, גם זה שייך אפילו אם סובל פועל דדמיון התנאי לשליח שיתמלא אח"כ באין עוד הבעלים הכא, ואינו כפועל שהוא גוף הבעלים, ולסברתי שחדשתי חסרון התנאי הוא מפני איחור הזמן פשוט ג"כ דדמי לשליח ולא כפועל דהוה כאלו הבעלים עושים מחדש ושפיר אפשר לומר דחליצה שאי אפשר ע"י שליח אע"פ שאפשר ע"י פועל אי אפשר עוד לשוויי בה תנאה מה תאמר הא אית גזה"כ שיהיו הם בעצמם בבי"ד הא יהיו גם הוא וגם היא כל אחד בבי"ד שבעירו ולא יהיה