אב בחכמה לג

להבין באופן זה ויותר נוח להבין דעת הספרי דקאי לענין יבום וס"ל דבעינן דוקא היחוד בעדים ולעדים שנשלחו ע"פ ב"ד קרי ג"כ זקנים או עיני הזקנים וגם לדברי הגאון מבערזאן בחששתו אני מקשה אדרבה מכאן ראיה שכל מעשה החליצה זולת הרקיקה אפשר ע"י שלית דאי לא תימא הכי ואין שליחות בחליצה בכל פרטיה, למאי צריך לימוד מיוחד על הרקיקה שמתיחדת עמו הא בלא"ה אי אפשר שלא יהיו יתד בבי"ד, אלא ע"כ ששאר הענינים אפשר גם ע"י שליח ואי מטעם הרקיקה שוב חזר הדין דאם נימא דרקיקה אין מעכבת וריחוק המקום לא מיקרי אין ראוי לבילה או שכשר גם אם לא ראוי לבילה בנידון זה מפני שהוא מסבה חיצונית כאשר יבואר הלאה באות ט"ו בשם הב"ח המובא בט"ז אור"ח סי' ל"ב, א"כ מאי איכפת לן שפרט אחד מדיני הרקיקה אי אפשר להתקיים ע"י שליח, ובדרך כלל אמינא שהלימוד בעניני לעיני הזקנים לאו לעיכובא כמו שאין מעכב שיהיה דוקא לעיני זקני עירו ולא עירה וד"ל וע"כ לפע"ד אין מדברי הספרי הללו כדאי להביא לידי חזרה, ומה שנוגע לחששא השלישית של הגאון מבערזאן כבר רמזתי שיבואר באותיות הבאות בסייעתא דשמיא

(יב) ועתה נבוא לחששת הרב חת"ס ואמינא דזאת ודאי שאין לו להחת"ס איזה לימוד לאקושי חליצה ליבום שאלו היה איזה היקש לא היה לו לש"ס לחדש הלמוד מקרא דלא יחפוץ ע"ז שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ולמוד זה ודאי אין לו שום שייכות לזה שבעת החליצה תהיה ראויה להתייבם דהא הפירוש של הלשון עולה לחליצה ועולה ליבום היא עליה לבי"ד, והכוונה שבשעה שהיא קובלת לבי"ד תהא יכולה לומר או חלוץ או כנס ומה איכפת לן אם בעת החליצה אי אפשר ליבום להיות ואדרבה אני תמה על עצמי מה דעתיה שכיון שאי אפשר ליבום להיות מפני דביאה אינה בשליחות אי אפשר נמי לחליצה להיות, הא לביאה בעצמה אין מזיק חסרון האפשרות בשליחות דאיתיקשי הויות להדדי כמפורש בש"ס כתובות בסוגיא זו, ואיך יהיה הלמד חמור מהמלמד, ואין לומר דהא דאיתקושי הוא רק בביאה דאירוסין ולא בביאה דיבום דהוי נשואין, ולכאורה יש עוד להביא ראיה לחילוק זה מסוגיא דלעיל דקאמר רב דיניה בקדשה על תנאי ובעל סתם ולמה לא נקט רבותא טפי דאפילו בכנס נמי על תנאי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא ע"כ דבביאת נשואין אין שום רבותא כיון דלא איתקש להויות ובעינן אפשר לקיים ע"י שליח, ולא הוי תנאי כלל אך הא חזינן דהמהרש"א פריך לה למה לא נקט רבותא דכנס על תנאי ונשאר בקושיא, וע"כ דקים ליה דסגי גם בתורת תנאי בביאה בשום מקום דנימא הכי נמי בכל מקום, ומה גם שהרב הח"ס שם בסי' צ' באה"ע ח"ב קאמר בעצמו מפורש הכי יעויי"ש בפיסקא המתחלת ועוד כדמות ראיה, וה"נ מייתי משמיה דהפנ"י ובכן דברי הח"ס לא זכיתי להבין. ולא עוד אלא כשנעמיק בדברי הח"ס הא דאי אפשר ליבם ע"י שלית משום דלא מצינו זה נהנה וזה יוצא ידי חובתו או קונה, וא"כ לדבריו רשאה חליצה להיות ע"י שליח דידה דבדידה אפשר ליבום ע"י שלית דהא ניקנית אפילו בשלא כדרכה ובדרך עינוי שאין לה הנאה ולא תלי בהנאה כלל, ולמה כלל שם באור"ח דכיון דחליצה במקום יבום אי אפשר לחליצה ע"י שליח ולא פליג בין דידיה לדידה וגם בה גזה"כ ועלתה השערה, בדרך כלל דברי הח"ס מופלאים ממני, אך לו יהא גם למוד ע"ז הלא לא עדיף מהיקשא ובהיקש הא מוכרחים לומר דלא ילפינן זה מזה רק במידי דשייך ביה רק יש איזה מניעה מצד הדין, אבל לא במידי דלא שייך ביה דאלת"ה תיקשי ניליף בקדושי כסף ושטר דלא חלו ע"י שליח כיון דבביאה אי אפשר ע"י שליח אלא ע"כ דכיון דהא דאי אפשר לביאה ע"י שליח אין זה אלא מפני שאי אפשר במציאות ולא מישך שייכא לכן אין למדין הימנה והכי נמי אין למדין חליצה מיבום כיון דיבום הוא בלתי שייך ולא שהוא נמנע מצד איזה דין ובפרט לפי המבואר בש"ך חו"מ סוף סי' שמ"ח משמא דתוס' ב"ק ע"ט ד"ה נתנו לבכורות בנו, דלא אמרינן כלל האי כללא דאין היקש למחצה כי אם היכא דאית יתורא בקרא וא"כ בנ"ד אפילו היה איזה למוד דבעינן חליצה דומיא דיבום אבל לא לכל מילי, וא"א לקבוע מסמרות בזה כדי לעגן בנות ישראל ועיי' בט"ז אה"ע סי' קס"ד סק"ב באריכות בענין עולה ליבום ולחליצה

(יג) ובדבר חששת הרצה"ח דהקריאה אי אפשר בשליח משום דהוי מילי ומילי לא ממסרן לשליח וחזר הדין דאין ראוי לבילה ומעכבת הנה ידוע דהא דאפילו מבעלים לשליח אמרינן מילי לא ממסרן לשליח הוא דעת מהרי"ט בח"א סי' קכ"ז ופליגי עליה הרג בתי כהונה מובא בברכ"י אור"ח סי' תל"ד והרב מחנה אפרים בה' שלוחין סי' ז' ומר בריה דהנו"ב במהד"ת חיור"ד סי' קמ"ז הנ"ל וכולהו ס"ל דלא נאמרו הדברים רק משליח ראשון לשליח שני ולא מבעלים לשליח, ובאמת