אב בחכמה לב

תנאה הלא תתאחר חלות המעשה וע"י מי תחול אז, ובכן כנים דברי דבחליצה שהבי"ד צריך ליתן עצה הוגנת וביה תליא מילתא מובן שאין הבי"ד נביאים ליעץ מה שיהיה אח"כ וצריכים או שתחול תיכף, או שהבי"ד יתחיל אחרי קיום התנאי מחדש וכל הנעשה מקודם לבטלה ולזאת יפה החליטו דכיון שאי אפשר ע"י שליח שתחול אז על ידו ממניעת העליה לבי"ד אין תנאי בחליצה שאסור לאחר חלות המעשה, וכן להסברא שחידש הח"ס אה"ע ח"ב סי' צ' דהמעשה שאין סובל שליח ואלו נעשה ע"י שליח היה בטל אין סובל ג"כ תנאי וגם התנאי מבטלו אך כיון שמבטל המעשה, הלא התנאי סותר אותו והיכי דהתנאי סותר המעשה התנאי בטל והמעשה קיים כמש"כ התוס' גיטין (ע"ה:) ד"ה דתנאי ומעשה וכו', גם לסברא זו אין חילוק בין אם סותר המעשה בכל פרטיו בין אם סותר בפרט אחד סוף סוף כיון שיש צד סתירה שוב התנאי בטל א"כ מובן שגם אליביה אפשר לקבוע מסמרות דאי האפשרות בחליצה ע"י שליח הוא רק מצד העליה לבי"ד

(ט) וכפי שבארתי באות ז' שצריכים כל הפרטים להיותו אפשר ע"י שלית יוצא ומפורש ברש"י במהדורא קמא מובא בשט"מ בפ' המדיר שביאר בתנאי ב"ג וב"ד שנתינת הארץ היתה ע"י שליח וגם עליית ב"ג וב"ר לכבוש הארץ היתה אפשר עי"ש, דהיינו גם התנאי וגם המעשה וכו' ובזה יתורץ נמי מאי דקשיא אי ילפינן כל תנאי מב"ג וב"ר מאן מפיס שדי באפשרות ע"י שליח ולמה לא נימא שיהיה באמת ע"י שליח כמו שם ממש, אבל לפי דברי א"ש דהא ודאי אין סברא שישתנה דין התנאי מדין המעשה וכיון שגם שם התנאי היתה רק אפשר ע"י שליח ובפועל היה ע"י ב"ג וב"ר בעצמם שוב אי אפשר לומר דהקפידא הוא שיהא בפועל עי"ש דוקא וכן בביאורי בסברת התוס' דהשייכות של תנאי לאפשרות ע"י שליח הוא בסבת אחור הזמן יובן היטב למה אין צריכין במעכשיו אפשרות עי"ש דהדבר פשוט כיון שגם התנאי דמעכשיו אין מאחר חלות המעשה שוב אין מגרע כלום, ואולי זהו ג"כ הטעם של החידושי רשב"א והר"ן המובאים בב"ש אה"ע סי' ל"ח וכן דעת הרמב"ן בחידושיו לגיטין (ד' ע"ה) דס"ל דבעל ידי שליח לא בעינן דיני תנאי דהיינו טעמא דכיון שהוא ע"י שליח גם בלא התנאי אין חל תיכף ולא יוסיף עוד לגרע איחור הזמן ע"י התנאי, ויוצא מכל זה לנ"ד שבאם באמת יהיה החולץ בעצמו בבי"ד ויבוא שליח דידה לעשות כל מעשה החליצה היינו הקריאה, החליצה והרקיקה בבי"ד ההוא, מזה לא איירי כלל בגמ' ולא נאמר ע"ז שהוא אי אפשר וסליקא לה החששא העיקרית שפתחתי בה באות ו', ואל תשיבני דהא לפי דברי התוס' הא דילפינן אפשר ע"י שליח הוא בסברא א"כ קיום התנאי שיהיה אפשר ע"י שליח מה סברא אית בה, דלא קשה מידי דהא אי אפשר להסתפק כלל בדעת התוס' דס"ל שכל עיקר התנאי רק מב"ג וב"ר ילפינן וכן פירשו דבריהם בכתובות ד' נ"ו בד"ה הר"ז מקודשת דאי לא ילפינן מהתם לא הוי שום תנאי מועיל כלל, אך א"כ נילף נמי קרקע ולזה צריכים סברא להבין איזה סוג מהפרטים דוקא ואיזה לאו דוקא, וכיון שענין אפשרות עי"ש יש בסברא לגבי המעשה, אמרינן דהסוג הזה ישנו גם לגבי התנאי, כיון שכבר הסוג הזה דוקא דתנאי צריך לאפשרות זאת ומאן פליג לן בין הפרטים, ובשט"מ שרצה לומר דהתוס' תולין רק בסברא באמת מתמה על עצמו למה מקדים בגמ' דכל תנאי מב"ג וב"ר יליף לה, וד"ל

(י) ועפי"ז אין עוד סתירה מרבינו יונה שבחה"ר חולין י"ב ותשובותיו דהא הוא בא לתרץ למה לא יהיה הבי"ד בחליצה חשובים כמו עומד ע"ג כשליח בגט לכוין ואמר ע"ז שהוא מטעם דין שליחות בחליצה דכוונתו ג"כ כיון דאין שליחות בענין העליה לבי"ד ורצה לומר בזה דכיון שבי"ד צריך להיות דוקא בחליצה וא"כ אם יהיו הבי"ד עצמם השלוחים שוב לא יוכשרו לבי"ד וכמפורש בכנה"ג סי' קכ"ג בשם המשפטים ישרים לרש"ג וגם למאי שיבואר לקמן אות י"ג דבין בתורת פועל ובין בתורת שליח צריך להיות דוקא ע"י אשה ממילא אין הבי"ד דליתנייהו בתורת חליצה ליבם, ראוים לשלוחים ולא מיירי אפוא הר"ר יונה מדין מעשה החליצה ע"י שליח דידה בבי"ד יפה, והגם שהיה לו לפרש דבריו ביותר אך בלא"ה הא אין זה עיקר טעמו דהא בלא"ה אי אפשר כלל לפרש בחרש וחרשת מטעם שליחות, שהם אין יכולין לעשות שליח, וכמבואר בחו"מ סי' קפ"ח סעי' ב' והא דתולה הדבר בחליצה, ע"כ הוא רק משום דהכי הוי קושטא דמילתא ע"כ לא חש להאריך

(יא) ואשר חש הגאון מבערזאן לדברי הספרי לפי הגירסא שמביא לבר מן דין שלמעיין בספרי הנדפס ע"י הגאון מלבי"ם ז"ל בספרו התורה והמצוה יבורר שיש נוסחא אחרת דליק בה הלימוד הזה כלל ולבר מזה שהלשון שמתיחדת עמו לעיני הזקנים קשה