אב בחכמה לא

וקיום הנזירות אי אפשר ע"י שליח ומ"מ כיון דהקרבנות אפשר יכול כבר למרמי תנאה, אבל לפי ענ"ד צדקו דברי אביו ז"ל שא"א לפרש התוס' כן, ראשונה שלפי דבריו הא דאפשר בתנאי בשבועה דאכילה הוי משום דיש קרבן על ההעברה והקרבן אפשר ע"י אתר וזה דוחק מאד שהקרבן אשר על ההעברה על המעשה יצטרף להמעשה, ושנית הא מבואר בתוס' גיטין (ע"ה.) בד"ה לאפוקי, דכיון דרוב מצות ע"י שליח חל התנאי הרי שהתנאי צריך להיות אפשר ע"י שליח. ושם בגיטין (פ"ד.) בתוס' ד"ה ע"מ שתעלי כתבו דלא חיישי כלל לתנאי וע"כ דפירושם דהיכי שבעצמו אפשר צריך להיות אפשר גם ע"י שלית ולפי"ז מוכח מכאן להיפך שצריכין אפשרית ע"י שליח גם למעשה וגם לתנאי ובדף ע"ה שהשכר שהוא המעשה ידענו מעצמינו שאפשר ע"י שליח כי הרבה שלוחים למקום ורק על התנאי שהוא מעשה המצות הוזקקו בעלי התוס' לחדש מה שרוב מצות אפשר בשליח. וכיון שכן הא חזינן דלא סגי באפשרות ע"י שליח בחד פרט דהא גם המעשה וגם התנאי חזינן דבעינן אפשרית בשליח ושלישית קשה קושיות גליון הש"ס בנזיר שם דלמה לא פריך מנדרים מקונם רחיצת עולם אם ארחץ ותירוצו של הרש"ש דכיון דמצינו בנדרים שליחות תו לא צריכין בכל מילי נדרים, לא יתכן לפי הוכחת הרב בעל התשובה בעצמו שם מאוכל זה אם אוכל זה שאלו היינו מסתפקים בתורת שבועה בשליחות כלהרש"ש בנדרים אין לו עוד הוכחה יעויי"ש, רביעית, הננו מעיר אחרי בקשת מחילה רבה מכ"ת שטעה בלשון הגמ' שמר אביו ז"ל העתיק כהלכה כדאיתא בגמ' שבועות כ"ח בלשון רבא בעל המימרא שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה ובסוגית הגמ' מכנה אותו בשם איסורא אכליה לאיסורא והוא העתיק שבועה שאוכל ככר זה אם אוכל זה, לשון כזה ליתא בגמ' וע"כ אני אומר ששינוי הלשון הביאו לאפלוגי על מר אביו ז"ל חנם דבאמת מלא אוכל ככר זה לא תקשי כלל מחלק המעשה דלא שייך כלל לדרוש אפשרות ע"י שליח של שלילה והוא כ"ש מדבר חיובי שאינו בגדר האפשרי במציאות כנ"ל מתוס' גיטין פ"ד, והנו"ב בקמא פריך רק מההדרה ומוכיח דההדרה אפשר ע"י שליח והשתא נימא אדרבה שהתוס' בנזיר ס"ל שכל החלקים צריכים להיות אפשר בשליח וההדרה ס"ל דאפשר וכדעת הנו"ב קמא, ואיסור היין והטומאה הוא שלילה ולא צריך הימנו כלל האפשרות הזאת ורק מהבאת הקרבנות הוקשה להם דהא הקרבנות צריכים סמיכה וסמיכה אי אפשר ע"י שלית מגזה"כ, וע"כ תירצו אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו ותהיה גם הסמיכה ע"י המביאים והא שמסיים התוס' בלשון נחשב כל המעשה הכוונה כלומר בכל חלקיו דהא לא הוי קשיא להו ג"כ רק מחלק אחד, ושפיר לא קשיא ג"כ קושיות גליון הש"ס דבבהיא דנדרים ההדרה אפשר ע"י שליח ואיסור הרחיצה הוא שלילי כאמור, ובכן יצא לנו דאדרבה כל החלקים צריכין להיות אפשר בשליח. והשתא יובן לנו פי' הגמ' כתובות הנ"ל דחליצה אי אפשר ע"י שלית וזה באמת לא מוזכר בשום מקום ומאין לו להמקשה להקשות מדלא תניא, ולפי האמור ניחא דשפיר תניא דהא איתא בספרי ובתלמודן ביבמות (ק"א:

) וקראו לו ולא שלוחם דהבי"ד צריך דוקא לדבר בעצמו עם היבם וזה מוסבר גם בטעמו שעליהם לתת לו עצה הוגנת וע"כ לא יכול לשלוח אחר תחתיו שהכתוב אומר יקראו לו ולא לשלוחי, והלשון ולא שלוחם קאי על שני הנושאים על הבי"ד ועל היבם, ורק ע"ז סמיך ואמר דחליצה אי אפשר ע"י שליח ועיי' בח"ס אור"ח קפ"ב מפורש ג"כ שהוא מגזה"כ וקראו לו הרי דמסכים ג"כ שפירוש הגמ' הוא מצד העליה לבי"ד אע"פ שמעשה הקריאה החליצה והרקיקה כולם אפשר להם ע"י שליח

(ח) וזיל בתר טעמא התוס' בארו דהיכי דהמעשה כ"כ בידו שיכול לעשות שליח יכול גם למירמי ביה תנאה, והקשה הרב הפנ"י שהסברא מהופכת, דהיכי דלא הוי מעשה אלימתא אתא דבור ומבטל ליה ולכן פירש בגמ' דהיכי שאפשר עי"ש אינו בגדר מעשה כי אם בגדר רצון ולזה אתא דבור ומבטלו, וקשה למה באמת לא בארו התוס' כך, אבל לפי האמור שהחסרון בחליצה הוא רק בחלק העליה לבי"ד אתי שפיר דאי אפשר לומר כהפנ"י דמה בכך שהתנאי לא יבטל חלק הזה אבל עיקרי המעשים, קריאה, חליצה ורקיקה הלא הם רק בגדר רצון ויתבטלו בעת התנאי וע"כ לא פירשו התוס' כך וגם הרמב"ן בחידושיו לב"ב המובא שם בפנ"י כנראה ג"כ לא נחית לסברת הפנ"י ובכדי ליישב סברת התוס' ולהצילה מקושיות הפנ"י נראה להסביר כך דהיכא דהמעשה כ"כ בידו שיכול גם לאחרה שתחול לאחר זמן כמו בשליח שתחול באמת אח"כ על ידו יכול גם להטיל בה תנאי אע"פ שע"י התנאי תתאחר החלות לבוא דיחול רק כשיתקיים התנאי, אבל היכי שאי אפשר עי"ש שצריכה לחול תיכף בעת עשיית הבעלים דוקא איך יכול למירמי