אב בחכמה כט

(ד) ואחרי אשר הודיעונו רבותינו כל זה נבוא לדין לפום הלין טעמי אי רשאה לפחות היבמה לעשות שליח לחליצה והנה ע"פ סברת התוס' רי"ד לכאורה אין חילוק בין שליח דידיה לשליח דידה דבשניהם כיון שתלוי המעשה בגוף מיוחד ופרטי אין גוף אחר יכול לעשותו, ולכאורה אפילו אם נימא שחליצה אינה מצוה אלא הקנאה כידוע החקירה בזה מימות הח"צ סי' א' מ"מ הא לא מצינו ענין שליחות בשום מקום באופן זה שיהיה גוף השליח כגופו של המשלח וא"כ כשאמרה תורה היבמה קונה את עצמה בחליצתה ליבמה א"א ע"י שליח שאין גופו יבמה ולא ע"י שלית דידה שאין גופה חולץ, ומעשה השליח אפשר דהוא רק מעשה קוף בעלמא והא דבגירושין וקדושין מהני שליח הוא משום דבגירושין לא אמרה תורה כלל רק שיבא מכח הבעל ולא יהא טלי גיטך מעל גבי קרקע מבואר בתוס' גיטין ע"ז בד"ה ותיזל שאף אם הגט בא מרשות הבעל לרשות האשה הוא כאלו נותנו לה וכ"ש בקדושין שאף טלי קדושיך מע"ג קרקע יש שיטות שמכשירין כך היה אפשר לכאורה לומר אבל כד חזינן דהתוס' רי"ד מקשה מגירושין וקדושין ומוכרח לחלק דבגט כותב אנא פלוני וכו', ולא סגיא ליה דשניא ושניא בלא"ה וע"כ דקושטא קאמר שאין פרטיות הגוף מגרע היכא שיש היכר ויחס למשלח לגופו הפרטי. ואולי הוא למד מדצריך קרא למעוטי שלית מסמיכה הרי דבלאו קרא היתה באה ע"י שליח אע"פ דהוה גוף פרטי, סוף סוף לדברי התוס' רי"ד בטעם גירושין וקדושין אפשר לחליצה גם ע"י שליח דידיה דהא יש היכר ויחס גדול לגופו הפרטי של המשלח שנאסר בצרותיה בעשה ובקרובותיה מדרבנן ומכ"ש בדידה הותרה מזיקתה ובשני האופנים יש נ"מ בממונו שנוטל חלק בירושה ע"פ התקנה והיא מפסדת מזונותיה מנכסי הבעל ועוד ועוד. ולסברת הר"ן עפ"י חלקת יואב שהבאתי באות הקדום אני בא למסקנא אחרת לגמרי והוא שלדעת הפוסקים שאין בחליצה כי אם כוונת הקנאה ואין גם בדידיה מצוה ודאי דאפילו בדידיה אפשר ע"י שליח אך גם להחולקים דכוותייהו אזלי רוב אחרוני ההוראה הא לפחות גבי דידה ליכא מצוה, וכך הורה זקן רבינו הנצי"ב בהעמק שאלה וז"ל ה"נ מצוה עליו שיניח רגלו לפניה שתחלצנו אבל עליה אין מצות עשה אלא היא מסייעה שיבא היבם על ידה למצות עשה עכ"ל, וכיון שכן ברור שגם הנעשה ע"י שלוחה היא בכלל הסיוע ולדעת הרב כפות תמרים שאין מחלק בין בגוף לעל הגוף ולא בין מידי דעשיה לממילא ג"כ לא מצינו לו שום חילוקים חדשים ולא קשיא ליה מגיטין וקדושין אין שום הכרח לדידיה לחלק בין גירושין וקדושין לחליצה וניסבור או כתוס' רי"ד אליבא דהקצות או כסברת הר"ן עם פי' חלקת יואב הנ"ל דלמה נשוי פלוגתא חדשה, ולפי פירושם של הרב בי"א הנ"ל והרב ח"ס בסי' ר"א הנ"ל שמחלקים בין מצוה שבגוף למצוה שעל הגוף החילוק פשוט בין שליח דידה לדידיה שבדידה דחל עליה רק מעשה גופה על גוף אחר אפשר ואפשר ע"י שליח ולפמש"כ הח"ס בסי' קפ"ב אפילו בדידיה אפשר מטעם שליחות במצוה דהא מתמה שם סתם על שליחות ולא פרט דוקא על שליחות דידה ע"כ דשני השלוחים שוים וזקוק לאיסורא הטעם החדש שמחדש מפני שהיבום אי אפשר ע"י שליח שמזה הטעם נדבר אי"ה באות י"ב

(ה) ולהרב קצה"ח דמחלק בסי' קפ"ב בין מידי דממילא ע"כ דס"ל דיש הפרש בין יש היכר ויחס להמשלח כנ"ל באותיות הקודמות דהא בין לסברת הרב צה"ח בין לשום הסברא אחרת תיקשה הא בחילוק דממילא תינח רק בשליח הולכה בגו"ק ומה נענה בשליח לקבלה הא לא קעביד מידי ואינו צריך לעשות דבר דהא כשנזרקו הגט והקידושין לידו נגמר שליחותיה ואין להתעקש ולומר דההכנה לקבלה מיחשבה למעשה במה יתרץ מה שבשליח לקבלה מבואר בריש סי' ק"מ דסגי במה שזרקו גט לחצירו של השליח לקבלה ואפילו להחולקים שם הא אתי עלה מטעם דאיכא חשש ביזיון יעויי"ש בט"ז אבל בלא"ה היה מועיל, וע"כ לומר דלא פליג אתוס' רי"ד בחילוק שביאר על גירושין וקדושין ואפילו במידי דממילא אם יש היכר ויחס להמשלח מהני ורק בדליכא מחלק שאעפי"כ במידי דעשיה אפשר ע"י שליח וא"כ הא אפשר אפילו בשליח דידיה, ולדברי הקצות שהחילוק היא בין דבר שממילא הא תיקשי מהמבואר בב"ח באור"ח סי' תל"ד שכל הענינים שאדם יוצא בחבירו הוא ג"כ מטעם שליחות אע"ג דשומע הוא מידי דממילא ואם נפשך לומר דשומע כעונה ולא תשיב ממילא או דלא הוי לגמרי מטעם שליחות הא מבואר שם בב"ח דעם שבשדות שיוצאין הוא ג"כ מטעם שליחות ושם אין גם שמיעה כלל וע"כ לומר דמה שלעם שבשדות יש חלק בבית הכנסת הוה ג"כ יחס בין השליח הש"ץ והמשלחים העם שבשדות וע"כ דס"ל דחילוק הרי"ד דביחס מהני זהו אפילו במידי דממילא, ואם תאמר התם שאני דהוה אונס דרבים הא שמעינן לפחות דבאונס דרבים לא מגרע