אב בחכמה כז

העיקרי שם בעצמו אליבא דהלכתא ודאתינן עלה הוא רק בכח הכללים המוזכרים בפוסקים בדרך כלל בדיני שליחות במצוה ואי משום הא נייתי ספרי דרבנן ונחזי את אשר ידובר בהם וראה זה מצאתי בס' עטרת צבי למהרצ"ה חיות שמביא חקירה זו בשם הג' הר' בער אופענהיים איך שיפה דייק בלישניה וכתב בזה"ל, ומ"מ לא מצינו שהאשה תעשה שליח לאחר לחלוץ, הרי שבא רק מכח לא מצינו שאפשר לומר ע"ז לא ראינו אינו ראיה ולא בא בכח איזה דין מפורש להיפוך, והבה נשמע מה בפי רבנן דעסקי בשמעתא זו דשליחות במצוה

(ב) והנה הראשון אשר לן בעמק הלכה זו הוא התוס' רי"ד בפ"ב דקדושין מובאים דבריו בקצה"ח בסי' קפ"ב בזה"ל, יש מקשים א"כ לכל מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי, הנח תפילין עבורי ולאו מילתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא עשה כלום ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שכותב הגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי מקודשת כי אם לו וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ושחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום, וכן ציצית וכל המצות, עכ"ל

ובביאור דברי התוס' רי"ד הבין הרב בית אפרים בחלק חו"מ סי' ס"ז את כוונת הרב קצה"ח בסי' שפ"ב שאפילו היכא דהוה עשיה אין שייך בשליח דהגריעותא היא פרטיות הגוף ורק בגוונא שיש איזה ענין השייך לגוף הפרטי בין ע"י זכרון שמו מפורש בחלק אחד מהמעשה כמו השמות בגיטין או ע"י התוצאות שאחרי המעשה כמו בקדושין שהיא אשתו והוא דר עמה ובשחיטת הפסח שהוא האוכל אחר מעשה השחיטה ובתרומה שהוא ממון שלו אבל אם אין עוד שייכות מעין אלה כמו בכיסוי הדם אע"פ שהוא מעשה ובמצוה שעל האב למול אי אפשר ע"י שליח אע"פ שהוא מעשה אבל הפרטיות שבגוף מי ששחט שהוא יכסה חובתו, ובגוף האב שמצוה בו למול את בנו הפרטיות היא המעכבת את השליחות, והבית אפרים בעצמו משיג שם על הקצה"ח ומבאר דברי התוס' רי"ד באופן אחר, שהחילוק הוא בין חובת הגוף עצמו ובין ענין השייך לחפץ שלו שזקוק רק לעשיה שלו שחובת הגוף לא פקעה בעשיית השליח שעושה על גוף אחר הינו על גוף השליח ולא על גוף המשלח המחוייב, מידי דהוה מניח תפילין לאחר על ראש וזרוע האחר דלא סלקא אדעתא כלל שיפטר בזה המניח מחובת עצמו להניח תפילין בראשו ובזרועו ולא כן היכי שצריכין רק עשיית גופו אבל אין המעשה בגופו ממש שזה אפשר ואפשר גם ע"י שליח ולכן בכיסוי שמעשה גופו בחפץ ולא בגופו וכן במצות האב למול שחובתו רק המעשה ולא בגופו כי אם בבנו, ולביאורו זה בתוס' רי"ד כגר ישתנה הדין ובכיסוי ובמצות האב למול כבר אפשר ע"י שליח כיון שזה רק מעשה בגוף ולא על הגוף או כמבטא של הבי"א ע"י הגוף והיוצא מזה שלביאור הקצה"ח מספיק מה שאחר המעשה ניכרת השייכות לגוף המשלח כמו בקידושין ולא יזיק לזה אפילו אם היה חובת הגוף דלדידיה גם פרטיות העושה מזיק ובכ"ז היכר ההמשך שאח"כ מסלק האי היזקא

ולביאור הבי"א איפכא באין חובת הגוף רק פרטיות העשיה אין בית מיחוש כלל וחובת הגוף לא תפקע ע"י הנעשה בגוף אחר ויש היכר שייכות לגוף המשלח ולהמעיין בקצה"ח בסי' שפ"ב ובבי"א יתבאר שהתבו"ש והש"ך פליגי בזה שלחילוק הקצה"ח שפתי כהן ישמרו דעת ומתורצים דבריו ודברי משיגו התבו"ש אינם עולים יפה, ולחילוק הבי"א צדק התבו"ש ואיפרוך הש"ך הרי שהש"ך ס"ל כחילוק הקצות והתבו"ש כחילוק להדי הבי"א וכן להמעיין בכפות תמרים על סיכה (מ"א:) בפיסקא המתחלת מנא ה"מ דת"ר ולקחתם לכם דנראה דיודע הסברא דמצוה שבגופו א"א ע"י שליח יראה בעליל שהוא אינו מחלק בין מצוה שבגוף למצוה שעל הגוף וסובר ג"כ דהגריעותא היא הפרטיות שבגוף המחוייב ולכן נשאר בקושיא למה איצטריך קרא שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד דאלו ירד לחלק בין בגוף לעל הגוף אין מקום לקושיתו דהא נטילת לולב הוא רק בגוף ולא על הגוף ואלמלא הקרא היינו שפיר אומרים שאחד מוציא את חבירו ואלו הח"ס (חא"ח סי' ר"א) מבאר החילוק בין מצות שבגוף למצות שעל הגוף ומתרץ בזה קושיות הקצה"ח משלד"ע ואם רק בפרטים אבל מהם יש להקיש ולדון על הכלל כולו של שליחות בדבר עבירה ומזה נמי ראיה למה שכתבתי בתחלת אות זה שהקצה"ח לא מחלק בין בגוף לעל הגוף דהא היא מקשה על התוס' רי"ד משלד"ע ונשאר בקושיא ובא לכלל חילוק אחר כאשר יבואר באות ג' הרי שגם הם פליגי בביאור התוס' רי"ד כמו פלוגתת הקצה"ח והבי"א אך הח"ס בסי' קפ"ב מרחיק עוד יותר ומתמה על עיקר כללא דמצות