אב בחכמה כה

הנאה אמרי' מצות לאו ליהנות נתנו מבל אי מתהני גופיה בהדי קיום המצוה שלא יהיה הנאה הגוף נחשבת הנאה בזה ידוע הפלוגתא דרשב"א ור"ן בנדרים (ט"ו:) וגם להרשב"א אע"ג דסובר דהנאת הגוף בטלה לגבי המצוה ולא מקריא הנאה זהו הכל בחדא גופא דלה הוא ההנאה ואיהי מקיימת המצוה ובזה שייך לומר דהנאת הגוף בטלה לגבי המצוה אבל הכא בשלוחה דהשכורה תתיבם ותהיה לה ההנאה והיבמה האמיתית תקיים המצוה הנה בזה לא שייך כלל לומר דהנאת הגוף של השכורה בטלה לגבי המצוה של היבמה וגם י"ל דכמו דגם למד"א יש שלית לד"ע מודה בצא ובעול את הערוה דלא אמרינן זה נהנה וזה מתחייב ה"נ לא אמרי' זה נהנה וזה יהיה יוצא ידי חובת המצוה וכ"כ הת"ס באה"ע ח"ב סי' צ' והוא שכתבתי בתשובתי וכמדומני דזה מביא לידי גיחוך דא"כ יהיה יוצא בה מצות יבום ולא החלטתי הדבר דיהיה יוצא בה מצות יבום דזה לא ניתן כלל להאמר מטעמים הנ"ל ולא מטעמיה דמר וגם מש"כ מר דהנאתה מצטרפת למעשה הנה לשונו זה הוא מגומגם בעיני, דכיון דליכא בהאשה שום מעשה לא שייך לשון צירוף וכנראה דמר חושב שמצטרפת למעשה הבועל והא ודאי ליתא כלל, ואין להאריך

גם מש"כ מר לחזק דבריו דשלוחו ש"א כמותו הוא מטעם חזקה שליח עושה שליחותו וכתב ליישב בזה דברי הריב"ש ופסק הרמב"ם בפ"ו מגירושין, מה אעשה כי בעיני אינם מתקבלים על הלב דמש"כ בדברי הריב"ש דכיון דחזר משליחותו לקבלה פסק כח שליחותה והוא כבר עביד בכח בחירתו דע"ז אמרי אי בעי לא עביד וכו' לא ידענא והלא גם מראש ידע השליח דתליא הדבר אם הבעל ירצה למסור לו הגט בגדר שליחות לקבלה ומאי ראיה דחזר ועבד בכח בחירתו דלא יהיה מהני חזרת הבעל וגם מש"כ בישוב שיטת הרמב"ם דאין הימנותיה ביה, הוא דבר תימה דכיון דכן הטביע הבורא ב"ה בטבע בריותיו שיהיה השליח עושה שליחותו למה נימא דאיהו לא יעשה כטבע הבריאה וכי משום דהוא פסול לעדות מה"ת לא יעשה ג"כ מה שהוא בטבע כל אדם

ועל מה שכתבתי דחזקה שליח עושה שליחותו אין אומרים כ"א לחומרא ולא לקולא בדאורייתא השיב מר דדעת הנו"ב אינו כן בשיטת הרמב"ם, ואני אומר ומה בכך הלא דעת המל"מ ומהרי"ט אלגאזי בס' קה"י הוא כמו שכתבתי ומוכח מהם דאי אפשר לומר כדברי מר. ומאי דאנכי השוותי חזקה זו דשליח ע"ש לכל חזקה דמהני רק לשעבר ולא להבא כמו דשמא מת לא חיישינן דמוקמינן אותו אחזקת חיים ושמא ימות חיישינן וע"ז תמה דנעלם ממני דברי התה"ד. לא ידענא בעניי הלא אין זה העלמה ותימה כלל דגם בחזקה דאינה פוסקת הרי לא דן התה"ד רק לשעבר לענין סבלונות שכבר שלח בזה כתב דשלוח סבלונות חששא ברורה כחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב כמו החזקה אין עדים חותמים על השטר אא"כ נעשה גדול וכן חזקה אין אדם פורע בגו זמניה וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכל הני חזקות באים מכח הרוב כלומר רוב בני אדם אין עושין אלא בענין זה אפילו בדיני נפשות סמכינן אחזקה כה"ג וחזקה הפוסקת כגון אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת אשת איש עומדת, וה"נ אית לן למימר דכל השולח סבלונות אתרי שידוכין הואיל וכן דרך חיתונים ודאי בתורת קדושין שלח ואנן סהדי כאלו קידשה בפנינו ולא בעי עדים על הקדושין ואע"ג דבעלמא אפילו פי' להדיא לשם קדושין בלא עדים לא מהני אפילו שניהם מודים שאני התם דליכא למימר אנן סהדי אבל הכא איכא למימר אנן סהדי ומהני שפיר וכו' וא"כ מבואר דגם התה"ד לא דן אלא במילתא דלשעבר ולא על להבא, ומר רוצה לומר דחזקה שאינה פוסקת יהיה מהני גם על להבא ואין לו עוד ראיה ע"ז, ומש"כ לחזק דבריו מהעולם כמנהגו דענין היבום היה נהוג גם קודם מ"ת מה בכך אבל לעולם צריך להגיד זה תמיד למען דבעי למידע ואם לא יגידו לא יהיה ניכר כי זהו הקמת שם לאחיו המת א"כ הרי ה"נ בשכורה אם נימא דהוי ממש כמו היבמה משום דיד פועל כיד בעה"ב היה אפשר הקמת שם להגיד למאן דבעי למידע ויהיה בזה הקמת שם לאחיו – ואין להאריך כי דברי פשוטים וברורים בעיני בס"ד. ובעה"ח נאום הק' אברהם אהרן יודעלאוויץ.