אב בחכמה כד

שאנסוהו, שאם כפף ברצון אפי' ע"י אחר שהוא לא עשה כלום נחשב לו מעשה, ומזה לכאורה יש תפיסה עלי, אבל באמת כשנעמיק בזה נמצא שיש לחלק דהתם באיסורי ביאה כיון שיש רצון הנאתה מצטרפת וכאן ביבום הלא אמרתי שכיון שהוא מצוה לא נחשבה הנאתה כלום ובהשתחויה ודאי שם איסור ההשתחויה אחד שזה שכפפו רצה שישתחוה וזה שנתרצה התרצה להשתחויה, אבל ביבום למה יצטרף רצונה הן פעולת הבועל והנבעלת שונות כמבואר בהשמטה לשיטה מקובצת כריתות דף ג' שזה בועל וזאת נבעלת ואין רצונה להיות נבעלת מצטרפת למעשהו להיות בועל ושפיר אמרי' שוב אשה קרקע עולם וד"ל כי קצרתי מפני החפזון מאפס הפנאי

ואשר תפסני בסברא שאמרתי ששלוחו ש"א כמותו הוא מפני שיש בטבע ששליח עושה שליחותו סברת הכרס ע"ז אמינא ומי סניא סברתי סוף סוף תירצתי בזה היטב שיטת רב סמא בב"מ (יו"ד:) ובאמת יש בסברא זו לתרץ כמה מקומות כמו למשל דעת הריב"ש מובא באה"ע סי' ק"מ ששליח קבלה שעשאו הבעל שליח הולכה שאע"פ שחזר ועשאו שליח קבלה לא מועיל כפי המבואר בתשובה והט"ז הקשה עליו דלמה לא יועיל ולפום סברתי ניחא שכל עיקר שליחות הוא מפני שחזקה דעושה שליחותיה וזה שכבר חזר משליחותיה לקבלה פסק כח שליחותה והוא כבר עביד בכח בחירתו דע"ז אמרינן אי בעי עביד אי לא בעי לא עביד ולא מפני שליחות כיון שאין זה כבר בהכרח הטבעי, ובהכי ניחא פסק הרמב"ם בפ"ו מגירושין דפסול לעדות מד"ת פסול להיות שליח להולכה שתמהו עליו הרשב"א והר"ן והה"מ מפני מה לא יועיל שימסור לה בפני עדים. אבל לסברתי ניחא שאיש אשר כזה אין הימנותא ביה ובשעת המינוי אנו מסופקים אם יעשה שליחותיה ולכן אע"פ שיעשה אח"כ אין זה בהכרח אצלו מכת המשלח ובדרך כלל כמה מקומות ושיטות מתישבים בסברא זו ואין לחשבה סברת הכרס אך מה שהקשה דהא חזקה זו אין אומרים כי אם לחומרא ולא לקולא בדאורייתא ע"ז אמינא דהא לאו מילתא דפשיטא, יעיין בנו"ב קמא אה"ע סי' ב' ולא עוד אלא שזה הוא רק בספק אם עשה וזה נוגע לאיסור לאפוקי מאיזה חזקה ע"ז אמרינן כך לדעת הסוברים כן. אבל אני משתעי בהטבע בשעת קבלת השליחות שע"ז הטבע סמך משפט התורה לפסוק דשלוחו ש"א כמותו ודעת כת"ר בזה אזיל בתר איפכא דחזקה זה כחה רק לשעבר ולא להבא ומשוה לה לשמא ימות דלא מוקמינן אחזקת חייב וע"ז אני מתמה האם נעלם מהד"ג שכל רז במילי דאורייתא לא נעלם מאתו דברי התה"ד סי' ר"ז בשם או"ז דחזקה כזאת שניא מחזקה שמוקמינן במה שהיה מקודם שחזקה כזו נחשבת לחזקה שאינה פוסקת וד"ל, ומה שהקשה בסברא שכתבתי מהעולם כמנהגו ודאי אין דומה שמנהג העולם עוד קודם קבלת התורה היה כן כנודע מיהודה אבל בתורת פועל שנתחדש ע"פ התורה ודאי לא ימלא רצון התורה ודי בכ"ז כיון שלרווחא דמילתא הסכים לדעתי ואין עוד נפ"מ לדינא וכו' וכו' ובזה אסיים באומר שלום וברכה ירפאהו ד' וישיב לו מאור עיניו הבדולחים כי באורו נראה אור ויתברך בכוח"ט, המחכה לתשובתו הרמתה הק' יהושע חיים בלא"א הררז"מ ז"ל מטוסאוו

וזה שהשבתי לו מש"כ ליישב השגתי עליו דהא דקרקע עולם לא מהני רק לענין יהרג ולא יעבור וזהו בביאה באונס ולא ברצון וכמ"ש הגאון רצה"ח וע"ז טען דבתוס' אינו מפורש זה, הנה מעודי אנכי מפרש כן דברי התוס' וד"ז אינו צריך כלל לראיה דלשון הגמ' שם בסנהד' אסתר קרקע עולם היתה ולא בקצרה אשה קרקע עולם מוכח הכי דאינו בכל הביאות רק בביאה כמו ביאת אסתר שהיתה אנוסה וביד רמה לסנהדרין כתב וז"ל אסתר קרקע עולם הוא שהכל עושין בה מעשה בעל כרחו והוא אינו עושה כלום אף אסתר לא היתה עושה שום מעשה אלא הוא היה עושה בה מעשה בעל כרחה עכ"ל, הרי דמפרש דזהו בביאת אונס דוקא ודוחק לפרש הגמ' דהכל הוא משום הנאה כפשטיות הגמ' והתוס' בב"ק כי הוא דבר קשה לומר דבביאה ברצון ליכא בה שום מעשה כלל ולע"ד כוונת הגמ' והתוס' בב"ק שם היינו דמצד הנאתה אי אפשר לומר דאינה עושה שום מעשה ולהכי כתבה תורה העושות דמשום דאיכא הנאה לתרווייהו מסתמא גם היא עושה מעשה והוי מעשה זוטא נגד הבועל אבל היא עושה מעשה ממש דלהכי חייבה רחמנא מלקות וחטאת ולא משום הנאה לחוד כמו שהבין מר

וגם מה שכתב כ"ת דאי משום הנאה הוא לא קשיא עליו מידי דזהו בעבירה גזירת הכתוב דהוי מעשה אבל במצוה הא אמרי' מצות לאו להנות נתנו עכ"ד, ולא ידענא מאי סח דרק לענין קיום המצוה שתהיה