אב בחכמה טז

התם משום דאיתקש הויות להדדי עיי' בפירש"י, ובשט"מ שם הביא לשון רש"י במהדו"ק שכתב ואע"ג דאיתקש יציאה להויות חליצה לאו יציאה מקרי לה ולא דיינין לה כדאפשר לקיומיה ע"י שליח בהויה עכ"ל, ונראה ביאור הדברים דחליצה לאו יציאה מקרי לה זהו משום דאיסורא דעריות כבר נפקע ממנה, דאינה אשת איש רק דצריכה חליצה לפטור איסורא דרביע עלה לא תהיה אשת המת החוצה ואין זה נכלל במאמר איתקש יציאה להויה דזהו בגט אשה דוקא. ובירושלמי פ"ג דיבמות (הל' א') איכא פלוגתא, רב אמר חליצה קנין שמואל אמר חליצה פטור ר' זעירא אמר חליצה קנין ור' חייא אמר חליצה פטור והיינו דרב ור"ז ס"ל חליצה קנין דהיא קונה את עצמה ומעיקרא היתה קנויה ליבם, ושמואל ור' הילא סברי דאינו רק פטור שתהא מותרת להנשא אבל אינה קנויה לגמרי גם מעיקרא להיבם, והיינו דפליגי אם איכא עוד עליה איסור ערוה והוא פלוגתא דרב ושמואל בגמ' דילן (יבמות צ"ה:

) יבמה רב אמר הרי היא כאשת איש ושמואל אמר אינה כאשת איש ולאוקימתא דפליגי בדרב המנונא הא קיימ"ל יבמה שזינתא מותרת ליבמה ואי פליגי אי תפיס בה קדושין ושמואל מסתפק (שם צ"ב) זהו מצד הקרא דכתיב לא תהיה דיתכן דהוי גזירת הכתוב לא תהיה בה הויה אבל לדינא ס"ל להבבלי ומסקנת הירושלמי שם דחליצה היא פטור, ובשו"ת זרע אנשים סי' ק"ע נדפסה בס' דובב שפתי ישנים (סי' נ"ב) בדין יבמה הזקוקה למומר באו עשרה רבנים עה"ת להצריכה חליצה והם מהר"י בן חביב, שלמה טאיטאצאק, אליעזר השמעוני, יהודה בן בנבנשתי. יוסף פאסי, מאיר בן ערמה, יוסף בן שלמה טאיטאצאק, מהר"ל בן אביב, שמואל עוזיאל, אברהם סירלאוו, והנה כולם לא הזכירו דזהו היתר ערוה רק ר' אברהם סירלאוו האחרון שם הזכיר דזהו ערוה לשוק מכלל דכולהו ס"ל דליכא בזה ערוה רק היתר זיקה לבד ובאמת אם גם נימא כשיטת רש"י דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הוא איסור אבר מן החי ומחזיקין מאיסור לאיסור וכן הוא לשיטת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא והקשו עליו דא"כ איך יפרנס כל הסוגיא דפ"ק דתולין דמוכת הגמרא דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה וכיוצא שם ודילמא ניקב קרום של מוח וכן בהא דאמר אתיא משבירת עצם בפסח וכו' וניחוש שמא ניקב קרום של מות. ולהרמב"ם קשה דילמא זהו מטעם ספיקא היא דסמה"ת לקולא וכן קשה בכל הסוגיא שם ומוכרת דהרמב"ם סובר כשיטת רש"י דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו איסור אבר מה"ח ומחזיקין מאיסור לאיסור והוי במקום חזקה וה"נ בזה ביבמה, ואולם גם התם הנה האיסור הראשון ליכא עכשיו דעכשיו היא שחוטה רק מחזיקין האיסור של עכשיו שהוא נחשב במקום חזקה וה"נ ביבמה נימא דהלאו דלא תהיה אשת המת החוצה הוא הוי במקום חזקה אבל חזקה דעריות ליכא דעכשיו מת בעלה ואינה אשת איש, ושוב ראיתי דברי אלה בת' מהרי"ט בשניות אה"ע סי' י"ח שכתב דקדושי ראשון הופקעה לגמרי במיתתו של ראשון והשתא ליתא אלא בלא תהיה אשת המת החוצה למאי דחשיב ליה לאו תדע שאינה נאסרת בזנות וכו' ואע"ג דאיסור א"א פקע מינה במיתתו של בעל מ"מ חזקת איסור מקריא תדע מדאמרינן בפ"ק דתולין גבי ספק דרס או החליד דאסרינן לה מספק משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ואיסור בהמה בחייה היינו משום אבר מה"ח והא פקע מינה בנחירה והותרה לבן נח ואפ"ה מהניא ההיא חזקה דמחמתה עלה איסור נבלה מספק עכ"ל, ואיברא דדעת הנו"ב היא דכל יבמה אין בה חזקת איסור כלל דבשעת מיתת בעלה יש להסתפק עליה דילמא היא מעוברת ובמק"א הארכתי בזה, ולכן כיון דאינו איסור ערוה כלל ואינו בחזקת איסור (להנו"ב) לכן ודאי דיש להקל ולסמוך על הס"ס שכתבנו למעלה בדין חליצה ע"י שלוחה של האשה ובאמת גם המהרש"ם לא החמיר רק לכתחלה והעד דלא אסר ולא סתר פיסקיה דהרב מאדעס שעשה הלכה למעשה שהתיר חליצה ע"י שליח של האשה ולא פליג עליו המהרש"ם במקום עיגון והעיקר מה שהמהרש"ם ז"ל חזר להחמיר הוא מתלתא טעמי, הא' מדברי הרשב"א בשם מורו הר"י בחולין י"ב ובתשובותיו ח"א סי' כ"ו וסי' תקצ"ג, והשנית מהספרי ונגשה יבמתו אליו מלמד שמתיחדת עמו לעיני הזקנים, הג' מצד הרקיקה והקריאה דהוי בכלל אינו ראוי לבילה דמעכבת, והנה על הטענה הראשונה מדברי רבינו יונה כבר כתבתי דבדברי רבינו יונה אינו מפורש להדיא דגם בחרשת הטעם משום דאי אפשר בשלוחה ואפשר לפרש דרק בדידיה דאיכא מעט דברים הוצרך לטעמו אבל בדידה דאיכא, דברים הרבה יותר מבדידיה תהיה מבולבלת מזה שלא יהיה אפשר לה לכוין לדברי הבי"ד וזהו הכל אם היא בעצמה העושה אבל כשהוא ע"י שלוחה לבד כל החליצה הוא עדיף יותר. גם על דברי הספרי כבר השבתי בס"ד