אב בחכמה טו

ולא כר' יוחנן ורבא הוא בתרא דכוותיה קיימ"ל והיינו משום דסגי לר"ל בכוונתה, ולפמש"כ בסוף ענף הקודם דר"ל ס"ל דרק כוונת מצוה בעינן והוא דרבנן והילכך אינה מעכבת וה"נ ס"ל לרבא

ולדברי המבי"ט בקרית ספר הנ"ל מעיקרא לק"מ קושיות המפרשים הנ"ל הא ר"ל ס"ל מצות צ"כ, דחליצה בעי כוונה רק למצוה ולא לעכב והכא דאין רוצה לחלוץ כלל עד שצריכין להטעותו הוי בדיעבד דאין הכוונה מעכב וא"ש לר"ל, ואדרבה לר"י קשה למה פסולה, וצ"ל משום דכוונתו הוא להיפך דבזה כונסה. ובאמת גם בנזיר (כ"ג.) דאמר ר' יוחנן דזה שאכל הפסח לשם אכילה גסה עליו נאמר ופושעים יכשלו בם א"ל ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד, והטו"א הקשה הא לר"ל ס"ל מצות צ"כ, ולע"ד יתכן דס"ל לר"ל דרק מצוה דרבנן בעי כוונה דאי לא מכווין למצוה לא אמרינן בדרבנן סתמא לשמה קאי דבני אדם לא זהירי בדרבנן כמ"ש הרב המ"מ בפ"א מאישות והילכך במרור דרבנן ס"ל לר"ל דבעי כוונה אבל בפסח וחליצה דהוי מצוה דאורייתא אמרי' דסתמא לשמה קאי, ואפשר לבשם עוד לפי דברי התנחומא בפ' נח דכפיית ההר כגיגית היה רק על תורה שבעל פה שלא רנו לקבל, אבל תורה שבכתב הרי אמרו כל אשר דבר ד' נעשה, וא"כ י"ל דלהכי במצוה דאורייתא גם בסתמא אמרינן דלשמה קאי דמאז קבלוה ברצון, אבל בדרבנן דמעיקרא היה ג"כ הקבלה בכפיה להכי בעי כוונה לצאת חובת המצוה, וזה נאה לדרשא

והרבה מחברים ס"ל דמצ"כ הוא רק מדרבנן ובח' שמש צדקה (אור"ח סי' כ"ט) הביא ראיה דהוא דאורייתא מהא דרה"ש (כ"ח:) הישן בשמיני בסוכה ילקה. ולאו מידי הוא דבל תוסיף הוא לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכ"כ בת' בר"י, וגם הרי הרמב"ם כתב בה' ממרים וז"ל חכם המורה דבשר עוף בחלב אסור מה"ת וכו' משמע דסובר דלא שייך איסור דבל תוסיף על אדם פרטיי רק על בית דין או דבר הנעשה בצבור וכמו ברכת כהנים מוטל האיסור שלא להוסיף או לגרע וכ"כ בס' תורת נביאים להגאון רצה"ח ומוכרח דהאי ילקה דאמר הוא רק מכות מרדות וכמ"ש כה"ג התוס' ביומא (ל"ו:) ד"ה לאו דנבילה, וכ"כ התוס' ישנים יבמות (מ"ד.) ד"ה הכתוב דהא דקחשיב באלו הן הלוקין חלוצה לכהן הדיוט נפרש דלוקין ר"ל מדרבנן מכות מרדות

ומעתה להלכה לענין חליצה ע"י שליח הרי איכא ס"ס דילמא קיימ"ל כר' יונתן לענין שאילה בבעלים וה"ג בזה לענין שליח של האשה (דליכא הטענה דהוי מצוה שבגופה) ואפילו את"ל כרי"ף ורמב"ם דפסקו שם כר' יאשיה הא י"ל דהא דצריך בחליצה שיתכוונו שניהם זהו רק מדרבנן ולא מן התורה וכן דעת השעה"מ בפ"ו מאישות דחליצה בלא כוונה רק מדרבנן פסולה וזהו דלא כהתוס' בגיטין, ואיכא ס"ס לגבי הדאורייתא והוי כמו הס"ס שזכר האגור גבי ציר דגים בסי' פ"ג בהערינגש דלמא לא נמלחו עם דגים טמאים כלל, ואפילו אם נמלחו דילמא ציר דגים קטנים היכא דליכא שמנונית אינו אלא איסור דרבנן ואיכא ס"ס לגבי הדאורייתא וכן בסי' ס"ו בביצים שנתערב חד בחד ונמצא ט"ד באחת דאמרי' דילמא לא היה במקום האוסר ודילמא השנית יותר גדולה ואע"ג דאכתי גם מב"מ בעי ס' זהו מדרבנן ואיכא ס"ס לגבי הדאורייתא וכבר הארכתי בס"ס זה בספרי שו"ת ב"א תליתאי סי' ק"ו וע"ז יש לסמוך ולהקל נידון החליצה בשלוחה של האשה דס"ס מהני גם באיסורי ע"ז וכ"כ בת' מים רבים דיש להקל גם בעניני אישות בס"ס ובהך ס"ס אין צריכין לס"ס המתהפך כיון דהספק הא' הוא דילמא אין כאן איסור כלל לפי הפוסקים דקיימ"ל כר' יונתן והס"ס דהאגור בהערינגש וכן בדם ביצים הנ"ל ליכא ס"ס המתהפך ורק דל"צ בזה לס"ס המתהפך כיון דהספק הא' הוא דילמא אין כאן איסור כלל הוי כמו ספק עאל הדורס כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס וגם במקום חזקת איסור יהיה מהני כיון דהוא ספיקא דפלוגתא דדינא דבשביל החזקה לא ישתנה הדין כידוע

ענף ד'

ומה גם דענין יבמה לשוק דעת הנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' נ"ד) דיבמה לשוק כיון דאינה במיתה ובכרת רק לאו בעלמא אינה בגדר ערוה ופליג על המרדכי בפ' מצות חליצה דחשיב היתר יבמה לשוק לערוה ולע"ד הדבר מפורש ברמב"ם פ"א מיבום הל' י"ב שכתב שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו וכו', ועוד ראיה עצומה לדברי הנו"ב מהא דאיתא בכתובות (ע"ד.) דפריך והא ביאה דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם וקא הוי תנאי ומשני שאני