אב בחכמה יד

והרא"ש סברי דקנאם בהגבהה אע"פ שלא כוון לקנותם אז, ומהרי"ט בתשובה סי' ק"נ תמה על סברת הרמ"ה דאין לך חידוש גדול מזה שהבונה הזה ידע שהם נכסי הגר ומתעסק בזכיה הוא הואיל ולא היה בדעתו לזכות בלבנים אלא ע"י הבנין לא קנה כלום הא לא דמי לעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו דלא נתכוין לזכות לגמרי אבל זה מתעסק בזכיה הוא, ובספרי שו"ת ב"א חמישאי סי' שכ"ה הארכתי בזה וישבתי הסתירה מדברי התוס' ב"ב (נ"ד.) לגיטין (ס"א.) בדברים ברורים בס"ד וכיוצא לזה כתב הרא"ש בתשובה כלל ט"ו סי' ב', ולפי"ז י"ל דבזה פליגי הני תרי לישני שם ביבמות דהמקשן והתרצן בלישנא קמא ס"ל כדעת הרשב"א בשט"מ הנ"ל ולישנא בתרא ס"ל כדעת האיכא דאמרי והנמוק"י הנ"ל דבקנין דאורייתא גם בלי כוונה מהני וגם ללישנא בתרא מיירי מכוונת הקנאה ולאשתרויי לעלמא החמירו אבל לאחין מיפסלא מה"ת וגם בפלוגתא דר"ל ור"י בחליצה מוטעת כשרה דלר"ל זהו גם כשאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה י"ל דר"ל ס"ל דרק כוונת מצוה בעינן והוא מדרבנן ור' יוחנן סובר דבעי כוונת הקנאה והילכך בחלוץ לה ובכך אתה כונסה דהוי כוונה להיפך וליכא כוונה כלל הילכך פסולה אבל בחלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז דהוי לענין חליצה כמו מתעסק בזכיה והלכך כשרה לגמרי, ויש להנדס בזה טובא ואין להאריך

ענף ג'

גם מש"כ מהר"י אסאד ז"ל שם ועוד תימא רבתי על הח"צ הרי הא דקיימ"ל בקטן אין החליצה כלים הייני משום דאנן קיימ"ל כרבנן דר"מ אבל מתני' הרי בהדיא קתני חולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואמרינן עלה בגמ' זו דברי ר"מ דבכל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה, פסולה ופיסלת מן האחין ואפילו בני מערבא בגיטין פרק ג' מודים אליבא דר"מ וכמ"ש בתוס' שם ריש דף כ"ה וא"כ שפיר הקשו התוס' לר"מ ל"ל קרא איש למעט קטן ותיפוק ליה משום כוונה אבל להלכה דקיימ"ל כרבנן לא הקשו כלל די"ל דבאמת להכי צריך קרא לומר שאין פוסל כלל דאלו שלא בכוונה פוסלת מה"ת עכ"ל, ואין נכון בעיני דהא דלר' מאיר חולצת מן הקטן הוי חליצה פסולה זהו מדרבנן בעלמא כמו שאמר עשו חכמים חליצת בן תשע כגט משמע דחכמים עשו זה להחמיר אבל מדאורייתא לאו כלום וא"כ מאי הקשו התוס' איש ל"ל תיפוק ליה דלאו בן דיעה הוא ואנן בחליצה עד שיתכוונו שניהם הרי איכא נפ"מ דמצד הכוונה הוי רק פסול דרבנן ומטעמא דאיש כתוב בפרשה הנה באמת חליצת קטן אינה כלום לגמרי ורק עשו להחמיר שיהיה גם חליצת בן תשע כגט ויהיה פוסל גם על האחין והוא אינו רשאי לייבמה עוד ומוכח ודאי דהתוס' לא הקשו כלל על קרא דאיש ל"ל רק דהקשו דלדידן אי"צ טעמא דקרא מיעטו לקטן הא בל"ז נמי מדרבנן פסולה משום כוונה ובגמ' משמע דאי לאו קרא הוי חליץ ודלא כהבנת הח"צ וכמו שהאריך שם הגאון מהר"י אסאד זצ"ל

והמפרשים הקשו לר"ל דס"ל חליצה מוטעת כשרה גם אם אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה והא ר"ל ס"ל בפ' ערבי פסחים (קי"ד:) מצות צריכות כוונה עיי' ח"ס חאה"ע ח"ב סי' צ"ו, והגאון הנצי"ב ז"ל כתב דס"ל לר"ל דבעינן שהיא תכוין דהיא עבדה מעשה, ואפשר להוסיף דלהכי קתני במתני' וקונה את עצמה בחליצה משום דבעינן כוונתה שהיא תקנה את עצמה וזהו בירושלמי קדושין פ"א ה"א ר' יצחק שאל ולמה לי נן אמרין בין בחליצתה בין בחליצת חברתה וכו' ומסיק מתניתא ביבמה אחת, מה צריכה ליה בשתי יבמות היינו מתני' מיירי ביבמה אחת דהיא עבדה המעשה צריכה היא שתכוין לקנות את עצמה, אבל מה צריכה ליה כוונתה בשתי יבמות דהתם היא לא עבדה שום מעשה כלל והילכך לא שייך למתני בזה וקונה את עצמה דהתם התורה פטרה ממילא כיבמות (מ"ד.) דרק בית אחד הוא בונה ובית אחד הוא חולץ ובהע"ש שם כתב דהשאילתות משוה חלוץ לה ובכך אתה כונסה לחלוץ לה ע"מ שתתן לי ר' זוז ומסיק סתמא דחליצה מוטעת כשרה וכן הבה"ג בה' יבום הביא ברייתא שניה ת"ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול וכו' ולא הביא כלל דאיכא נפ"מ באיזה אופן היה הטעות משמע דס"ל להלכה דכל טעות כשר בחליצה רק באונס פסול דאין זה חליצה כלל, ואני מוסיף דבפסיקתא זוטרתא לרב טוביה גאון כתב להדיא הברייתא השניה ת"ר חליצה מוטעת כשירה כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה, גט מוטעה פסול חליצה מעושה פסולה וכו' הרי דהביא הברייתא השניה וכתב להדיא דחלוץ לה ובכך אתה כונסה היא כשרה כר"ל ונראה דאינהו גרסי שם בסוף הסוגיא אלא אמר רבא חליצה מוטעת לעולם כשרה וכו' וכ"ה גירסת השאילתות שם וא"כ רבא דאמר סתמא חליצה מוטעת כשרה משמע דס"ל כר' לקיש