אב בחכמה יג

ובת' מהר"י אסאד אה"ע (סי' קמ"ב) דחה ראיה זו מכמה אנפי וראשית כתב דהוכחת הח"צ נסתר מחמתו שחקר כוונת החליצה מהו אי הוא כוונת מצוה דפסקו רוב הפוסקים מצות צ"כ או כעין כוונת ההקנאות דבעי דעת קונה ומקנה, ויש להקשות לפמש"כ בהג"א בר"ה דף כ"ח בד"ה אבל באו"ז פסק וכו' וכן הרמב"ן במלחמות ד' שם על שם רב האי גאון דפלוגתא דרב ור' יוחנן בנדה שנאנסה וטבלה וכו' תליא בזה חי מצות צ"כ או לא. ורב דאמר טהורה לביתה ס"ל אין צ"כ ור' יוחנן ס"ל מצ"כ, ואם איתא דכוונת מצוה הוא א"כ ביבמות (ק"ב:) דאמר רב יבמה שגדלה בין האחין וכו' ופריך הא חזינן חיישינן והתניא וכו' עד שיתכוונו שניהם. ומאי פריך הא ברייתא זו שנאה ר' יוחנן (ק"ו:) א"כ הא י"ל רב ור' יוחנן אזלי לטעמייהו ואפילו אם נאמר דש"ס דייק ומקשה הא חזינן חיישינן דייקא וליכא למימר רב לטעמו דס"ל מצות אצ"כ דא"כ מאי חיישינן כיון דאי"צ כוונה לדידיה חליצה מעלייתא היא. מ"מ על התרצן הא חזינן אין חוששין שמא כוונו וכן לתי' בתרא ה"מ לאשתרויי וכו' לאחין מיהא איפסלא וא"כ המקשן וגם התרצן בתי' ראשון דלא משני הכי, ע"כ ס"ל דשלא בכוונה מה"ת אינה חליצה כלל ואף לאחין אין פוסלות, ולפמש"כ הרבה מחברים דהא דמצות צ"כ הוא רק מדרבנן א"כ המקשה והתרצן בשינויא קמא ע"כ ס"ל כוונת הקנאה בעי בחליצה והוה שפיר דאורייתא ולא כוונת מצוה שהוא רק דרבנן וא"כ תו ליכא למימר רב ור' יוחנן לטעמייהו ופריך הש"ס שפיר, וכי משני הש"ס בשינויא בתרא לחלק דפוסלת לאחין חליצה שלא בכוונה, תו י"ל באמת כוונת מצוה בעינן ומדרבנן ואזלי לטעמייהו וא"כ הא מיהא פליגי לישני בגמ' דהמקשה ותי' א' ס"ל אינה חליצה כלל, ותי' בתרא ס"ל פוסלת ולהכי פסק הרמב"ם כלישנא בתרא לחומרא, וקושיות תוס' איש למה לי הוא קאי להמקשה ותי' ראשון, אבל להלכה מודו תוס' להרמב"ם וסייעתיה עכ"ד

ולע"ד הא דהקשה מאי פריך הגמ' לרב הא ברייתא זו שנאה ר' יוחנן, זה תמוה מאד דאטו משום דר' יוחנן שנאה ברייתא זו הלכך לא קשיא מברייתא זו לרב והאם חלילה שקר היא הס מלהזכיר ורק נצטרך לומר דרב תנא הוא ופליג דלא מתרצינן כן אלא מדוחק גדול כמש"כ בהליכות עולם עיי' יד מלאכי סי' תקנ"ד, וגם מצינו לרב ששת שאמר ביבמות (כ"ב:) וכן בכמה דוכתי בגמ' אמרינן על שמעתא דרב כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא דתניא וכו' וראינו בספרים שכתבו ויש ליישב בדוחק, אבל ויש להקשות בדוחק לא ראינו, וכאן תהיה הקושיא דנצטרך לדחוק ולומר דרב תנא הוא ופליג. ואיברא דלק"מ דאין ראיה מהא דנדה שנאנסה להוכיח דרב ס"ל דלעולם מצות אי"צ כוונה וכמש"כ במ"ה דלא דמי מצות עשה לדבר שאינו רק הוצאה וסילוק מן האיסור או מן הטומאה כגון שחיטה שאינה רק הוצאה מידי איסור אבר מה"ח ואף דלא מכווין מ"מ האיסור אזדא ליה דהרי שור שחוט לפניך, וכן טבילה דהיא הוצאה מן הטומאה משא"כ במצות עשה דצריך לצאת ידי חובתו י"ל דלא יצא עד שיכוין לזה וה"נ במצות חליצה דהוי מצות עשה, והפמ"ג באור"ח במשבצות סי' ג' כתב לחלק דשחיטה וטבילה אפשר שלא לשחוט ולא לאכול ולא ליטבול ולא לשמש משא"כ במצוה שאי אפשר לפטור ממנה כגון תפילין ושאר מצות, וה"נ במצות חליצה ובפרט לאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת דהוי מצוה מחוייבת

ואיברא דגם הא דהחליטו החכ"צ והגאון מהר"י אסאד, דאם נימא דבחליצה הוא כוונת הקנאה ניחא דהקנאה הוא מה"ת יש לדון בזה דבפ"ק דב"מ (י"א.) דפריך ממתני' דראה את המציאה ונפל עליה וכו' דמשני כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני בד' אמות לא ניחא ליה דלקני ובשט"מ כתב איכא מד"א (הובא בנמוק"י) דדוקא בקניה דרבנן אמרי הכי משום דלא קני אלא מתקנת חכמים הו"ל כאומר אי אפשי בתקנת חכמים דשומעין לו. אבל בקניות דאורייתא אע"ג דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה קנה, אבל הרשב"א כתב דה"ה בקניות דאורייתא חדא דאינו קונה בע"כ, ועוד דגרסינן ביבמות פר"ג עשאוה כעודר בנכסי הגר כסבר דשלו הן לא קני עכ"ל ולע"ד ליכא תברא כלל מעודר בנכסי הגר דהתם דכסבר דשלו הן אינו מתכוין לשום קנין ולא לשום זכיה בעולם אבל היכא דנפל הרי מתכוין לזכות הוא ורק דגלי דעתיה דאינו מתכוין לקנות בקנין ד"א אבל מתעסק בזכיה הוא א"כ שפיר אולי י"ל דאם היה קנין דאורייתא בכה"ג הוי קונה אע"ג דלא ניחא ליה בקנין אחד דוקא וכ"ה בטור חו"מ סי' ער"ה בשם רבינו שמעיה והרא"ש בדין בונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות דהרמ"ה סובר אם הלבנים היו של גר אע"פ שהגביהם ראשון ראשון לא קנאם כיון שלא כוון לקנותם אלא ע"י בנין ובזה לא קנאה הילכך בתרה קנה הכל, ורבינו ישעיה