אב בחכמה יב

היכא דנפטרת ממנו, ר"ל מן היבם, היינו כוונו, ולא בעינן שיכוין להתירה לעלמא, ואולם גם בזה הנה מה שכתב שם החכ"צ דאם הכוונה האמורה בחליצה היא ע"ד כוונת המצות ודאי צריכה שתהיה בעת מעשה ממש להתירה כעין כל המצות שאמרו נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע לא יצא עד שמתכוין שומע ומשמיע וא"ל ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי ובודאי אחר כוונת הלב הן הן הדברים אבל אם הכוונה האמורה בחליצה אינה אלא כדרך כוונת ההקנאות נלע"ד שאף אם לא כיוון בשעת מעשה להתירה לשוק אלא שהוא יודע שבחליצת נעלו ניתרת לשוק והוא חולץ לה בלי שום אונס אין אנו חוששין לדברים שבלבו אז באותו הזמן דדברים שבלב בכל ההקנאות לאו דברים נינהו עכ"ל, והנה דברי החכ"צ בכוונת מצוה אינם כדברי המהרי"ט דנראה דהמהרי"ט סובר דהכוונה בחליצה היא כוונת מצוה וכדעת הפ"י בגיטין ס"ה בתוס' ד"ה וכנגדן בקטנה וכ"ד העמק יהושע סי' י"ג וכ"כ הבית מאיר סי' קכ"א וכן כתב הערל"נ בשם הטו"א והשאילת יעבץ וכ"ה דעת הנצי"ב בשאילתא סי' קנ"ד סוף אות א' דלא תנן חליצה בג' אלא מצות חליצה, וכן תנן בבכורות פ"א מצות יבום קודמת למצות חליצה, ובכל זאת כתב המהרי"ט דאי"צ שיהיה בבינת לבו באותה שעה שום כוונה אלא אע"פ שבשעת החליצה הסיח דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי כל שיודע בחליצה זו מתרת כמ"ש למעלה לשונו. והנה יתכן לומר דהמהרי"ט מודה בזה להח"צ דכוונת המצות צריך שתהיה כל אותה זמן בשעת מעשה ורק לאשר הקיל בכוונת החליצה כנ"ל להכי הקיל גם בזה. ואולם לדעתי גם בכל כוונות מצוה אי"צ שיכוין לשם מצוה כל משך עשיית המצוה וראיה לזה מהא דמנחות (מ':

) לענין סדין בציצית דא"ר זירא גזירא משום כסות לילה וקשה למה ליה למימר משום כסות לילה הא אפשר לומר בפשיטות יותר גזירה שמא לא יכוין לשם מצוה דהוא דבר השכיח מאד שבכל יום יזדמן שעה אחת שלא יכוין וכמעט אי אפשר שיכוין כל היום ור"ז דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי הא סובר דמצות צ"כ וא"כ בכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת בודאי צריך לכוין כל היום ובשעה שאינו מכוין ואינו מקיים המצוה עובר באיסור כלאים ואם נימא דמצות צ"כ הוא דאורייתא כדעת השמש צדקה קשה אמאי לא אמר ר' זירא גזירה שמא לא יכוין למצוה רגע אחת ביום דלהפוסקים דלא ס"ל כר"ת דכלאים בציצית הותרה ע"כ יעבור על איסור כלאים, וקושיא זו נשאלתי עליה מהרב מהרי"ל פיין שליט"א אשר הוא כעת גאון מפורסם האב"ד דק"ק סלאנים והשבתי לו באורך ונדפסו הדברים בספרי שו"ת ב"א תמישאי סי' שט"ז ושם כתבתי כי לעיקרא דמילתא נ"ל דאפילו בשעה שאינו מכוין למצוה הוא מקיים מצות ציצית וכמ"ש הרדב"ז גבי שופר דמי שבא לביהכנ"ס לצאת י"ח שופר עם הצבור אע"פ שבשעה ששמע לא כוון לצאת אלא סתמא יצא הובא במג"א סי' תקפ"ט א"כ ה"נ בציצית כל משך הלבישה דיום קאי ונמשך אחרי רגע הראשון שלבש הבגד לשם מצוה והוי כמכוין כל היום לשם ציצית ועיי"ש, וא"כ אפילו אם נימא דלכתחלה צריך שיכוין כל משך הלבישה ודברי הרדב"ז הנ"ל קאי לענין דיעבד מ"מ כיון דבדיעבד ליכא איסורא לא שייך גזירה בשביל זה כמובן ולכן נכונים דברי המהרי"ט גם בזה שכתב דהיכא דמסברו ליה וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו אי"צ שיהיה בבינת לבו באותה שעה אלא אעפ"י שבשעת החליצה הסיח דעתו מהמצוה והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי ודלא כהחכ"צ דנראה מדבריו דגם לעיכובא הוא דאם צריך בחליצה כוונת מצוה צריך שיכוון כל המשך העשיה והא ליתא

ואי הוי הכונה בחליצה מן התורה הנה מהא דיבמות (ק"ו.) חליצה מוטעת כשרה, איזו חליצה מוטעת אמר ר"ל כל שאומרים לו חלוץ ובכך אתה כונסה, א"ל ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין וכו' חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד וכו', ומבואר דלא אמר ר' יוחנן דבלי כוונה של אחד אינה כלום רק פסולה משמע דחליצה הוי וליכא עיכוב בזה מן התורה ובקרית ספר להמבי"ט כתב דאע"ג דבעינן שיתכוונו שניהם לחליצה היינו למצוה אבל לא לעכב מן התורה ובאמת הכי מוכח שם בגמ' בעובדא דר' חייא בר אבא דאמר לו חלוץ ובכך אתה כונסה לבתר דחלוץ לה א"ל השתא מינך איפסלא לה וכו' הרי מוכח דגם כה"ג הוי חליצה דהא איפסלא עליו, וברמב"ם (פ"ד מיבום הל' כ"ו) עברה ונישאת הרי זה חולץ לה חליצה כשירה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה מידו, משמע ג"כ והיכא דקתני חליצה פסולה הנה מדאורייתא הוי חליצה מעליא ועיי"ש בהה"מ שהניח בצ"ע, והחכם צבי סי' א' הוכיח מדברי התוס' (ק"ד.) דהקשו מקטן דהוה חליץ אי לאו משום דאיש כתוב בפרשה ותיפוק ליה דלאו בן דיעה הוא ובעי כוונה ומוכח דס"ל דהכוונה הוא מה"ת דאל"כ ליכא קושיא מידי.