אב בחכמה קכד

וארצנו ולכל הפחות יאמר בעצמו אשמתי כי לא נאלמתי ומעתה משאות שוא ומדוחים לא ישמע באהלינו וילדי ישראל יהיו שלומי אמונתנו ונשוב לגבולינו, מלכנו לפנינו וד' בראשנו כחפצו וחפץ כולנו. ידידו הבע"ח ז"ך טבת שנת ובחרת בחיים, לפ"ק. הק' אברהם אהרן יודעלאוויץ, רב הכולל, לאגה"ק דניו יארק מחבר ספרי שו"ת בית אב וספרי דרש אב וכו'

פסק הרביעי והוא העלם הוראה בדין קבורה בכותלי הבתים שבונין על הקברות

שאלה נידון הבתים בתי חומה שבונין כעת באמעריקה בבית הקברות וקוברין המתים בארון הנכנס בחלל בעובי כותלי החומה, אי אריך למעבד הכי, או לא

תשובה. דבר זה נשאלתי מרבנים אחדים ותשובתי היתה, כי דבר זה למדו ישראל ממנהגי העמים שעושים כן ואינו נכון ואסור לישראל לעשות כן, לא מצד האיסור דבחקותיהם לא תלכו דכבר כתב הב"ח ביור"ד ססי' קע"ח דלשון ובחקתיהם לא תלכו לא משמע אלא שרוצה להתדמות ולנהוג כמותם שנראה שמודה לדתם, אבל מי שאין דעתו להתדמות להם אלא שעושה כן מפני סבה אחרת דבר זה לא אסרה התורה, ולא קאי הלאו בכה"ג עיי"ש והבאתי הדברים בשלימותן בספרי שו"ת בית אב חמישאי סי' רל"א וגם משום דרכי האמורי אין לחוש כלל כמ"ש הריקנטי סי' תקס"ד בשם הר"א ממיץ שכתב דאין להוסיף על אותן שמנה בתוספתא דשבת ממעשה האמורי, דכיון דחכמים פירשו אותן שהיה קבלה בידם שהיו מחקתיהם אין להוסיף עליהם, כי אין המעשים ההם תלוים בסברא רק בקבלה אותן החוקות שהורגלו לעשות כן עכ"ל, והרשב"א בתשובה כייל לן שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא באותן הדברים שהוזכרו בגמ' בלבד שהן אסורין משום דרכי האמורי ולא שאר הדברים שהן שנויין בתוספתא דשבת שאין לנו לאוסרן וכ"כ הב"י בססי' קע"ח וז"ל כתב הסמ"ג לאוין נ' בתוספתא דשבת מונה כל זה שהיתה קבלה ביד החכמים מחקתיהם ודרכי האמורי ע"כ, ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהן מדרכי האמורי והרבה ב"א נכשלים בהם ואין איש שם על לב. ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמ' בלבד אבל שאר הדברים השנויים בתוספתא הוא דלא כהלכתא, דאם לא כן לא הוה שתיק תלמודא מנייהו עכ"ל, וכבר תמה בס' נר מצוה הספרדי על מרן הב"י ז"ל דלא זכר שר שכ"כ הרשב"א בהדיא בתשובה, ומעתה כ"ש וק"ו הוא לדבר שלא נשנה גם בתוספתא פשיטא דליכא למיחש ביה משום דרכי האמורי, ובספרי שם סי' רכ"ט השגתי בזה על הפמ"א ח"א סי' ל"ו, עי"ש

ואולם בדין קבורה בכותלי הבתים אין דעתי דאסור מצד ובחקתיהם לא תלכו או משום דרכי האמורי, רק מצד עצם דין קבורה דצריכה להיות בקרקע ממש. וראשית דבר אמינא דבסנהדרין (מ"ו:) בהאי בעיא אי קבורה משום בזיונא או משום כפרה פירש"י ז"ל דאיכא כפרה בהטמנה זו שמורידין ומשפילין אותו בתחתיות, עכ"ל. ומשמע דעיקר הסברא דכפרה זהו מצד ההשפלה וההורדה למטה בתחתיות ואם המת יהיה מונח בכותל למעלה על הקרקע ולא בתחתיות למטה בארץ אין לו כפרה בקבורה כזו. ולכאורה קשה דא"כ היה אפשר לומר נפ"מ אחרת בין קבורה משום כפרה או בזיונא גם היכא דאיהו לא אמר אל תקברוני וכגון שרוצים לקברו בקבר בנין בכותלי הבנין, דאי קבורה משום כפרה הרי לא תהיה לו כפרה, כיון דאין מורידין אותו למטה בתחתיות, ואי משום בזיונא, שלא יראהו מת נרקב ונבקע הרי סגי גם בקבר בכותלי הבנין למעלה מהקרקע, ואולם לק"מ דהתוספות שם (מ"ז:) ד"ה קבורה כתבו דע"כ איכא משום כפרה רק דמיבעי ליה הי עיקר, וא"כ כיון דגם לטעמא דבזיונא סבירא לן נמי דאיכא בקבורה משום כפרה א"כ הרי לכו"ע מוכרת להשפילו