אב בחכמה קכב

חלוק בזה דין עיה"נ דבעי שיעבדו דוקא דזהו משום דמימלכי והילכך אינן חייבין עד שיעבדו, וממילא דליכא קושיא מהברייתא דקתני והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד דזהו מעיה"נ למסית דאיכא הרבה חילוקים ביניהם, ולא שייך לומר דהא מילתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו ומבואר דפירכת אביי חלושה מאד ולהכי רב יוסף לא חש כלל לשנויי לאביי מידי דלא חש למאי דאותביה, וא"ש פסק הרמב"ם וכ"כ הפר"ת דרב יוסף לא חש לפירכיה אבל לא הסביר מילתא בטעמא כמש"כ תודה לאל

והעולה לדינא נידון הרב הרעפארמי אשר דרש להעם בשבח אותו האיש הנה מסית אינו דהא דרש ברבים להעם ומסית אינו רק ביחידים ולעשרה ביחד לא הוי עוד לכו"ע דין מסית ולכן צריכים אנו לדון אם יש לו דין מדיח אבל אחד אינו מדיח דצריכין שיהיו שני מדיחין וגם המדיחים צריכים התראה גמורה כדת וכדין לכו"ע ושיתירו עצמם למיתה וגם מדיחי עיה"נ אינם חייבים רק אם המודחים עבדו ע"ז וכל זמן דלא עבדו אינם מדיחים כמ"ש הרמב"ם בפ"ד וגם בעינן שידיחו רוב אנשי העיר כמ"ש הרמב"ם בפ"ה המדיח את רוב אנשי העיר הר"ז מדיח ואינו נקרא מסית, ומעתה באנו למחלוקת הכ"מ עם הלח"מ שם בה' ב' דלהכ"מ הא דקתני שם הרמב"ם היה זה שהדיח רוב אנשי העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הם כיחידים ואינם כאנשי עיהנ"ד עד שיהיו המדיחים שנים דזהו לרבותא נקט בזה נביא דאפילו בנביא לא נשתנה דינו מאלו היה הדיוט וכו', וא"כ סובר דגם בהדיוט היה הדין כן דאע"ג דהמודחים אין להם דין עיהנ"ד משום שהיה המדיח יחידי מ"מ המדיח חייב סקילה וכן דעת התור"ח בסנהדרין שם (ס"ז:

) דהגמרא דייק המסית זה הדיוט הא נביא בחנק מתנ' מני ר"ש היא וכו' אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד עכו"ם ואמר ר"י אמר רב מדיחי עיהנ"ד שני כאן אתאן לרבנן וכתב התור"ח דאיצטריך לאתויי הא דרב יהודה א"ר דלא תימא הא דקתני המדיח וכו' ביחיד שהדיח את רוב אנשי העיר איירי דאין נעשית עיר הנדחת עד שיהיו מדיחה שנים, ואם כן איכא למימר דלעולם היכא דהיו שנים לא הוו בסקילה אלא בחנק ורק הכא מיירי דהעיר נידון כיחידים, עכ"ד. הרי דהתור"ח סובר דאף על גב דהמודחים אין להם דין עיר הנדחת, מכל מקום המדיח היחיד נידון בסקילה ואולם הלח"מ שם בפ"ה פליג בזה על הכ"מ וסובר דדוקא נקט נביא דאלו בהדיוט כיון דהמודחים אין להם דין עיהנ"ד הנה המדיח היחיד פטור ממיתה ואינו נסקל רק עונשו בידי שמים, וליכא למימר דאיצרך לאתויי הא דרב יהודה כדברי התור"ח דהא היכא דהמדיח יחידי אינו נסקל כלל ומוכרח דמתני' מיירי בשנים מדנסקל ובת"ר על היראים השלם הביא דביד הקטנה פליג על הלח"מ וכתב שאין זה אלא תימא ופלא ואין לומר שהוא ע"ד גזירת הכתוב שהרי מצינו מפורש בתורה תנאים רבים שהצריכה בעיהנ"ד וכל שלא נתקיימה בה כל התנאים אזי הם נידונים כיחידים והוא מפני שעכ"פ א"א להקל בהם מיחידים הניסתים מעתה בהמדיחים שלא מצינו בהם מפורש בתורה כלל כ"א שגמרינן הדחה הדחה ממסית במכש"כ שלא נקל בהם יותר מיחידים המסיתים או מהמסיתים ליחידים, והניח זה בצע"ג, ולע"ד טענה זו אינה טענה על הלח"מ כלל, דרק במדיח עיהנ"ד גמרינן הדחה הדחה ממסית, והיכא דהעיר אינה נעשית עיהנ"ד הלא המדיח ההוא לא גמרינן ליה ממסית כלל דבו לא נאמר הדחה, דרק במדיח מעיהנ"ד נאמר בו הדחה, וא"כ דבאופן כזה לא דברה תורה פשיטא דיש להורות בו דעונשו בידי שמים ואין לנו כח להמיתו באיזו מיתה וא"כ להלח"מ הנה הרב הרעפארמי הנ"ל גם אם היה מדיח רוב אנשי העיר לא היה חייב מיתה בידי אדם וענשו בידי שמים וכש"כ היכא דלא הדיח רוב אנשי העיר דגם להכ"מ ענשו רק בידי שמים לפמש"כ פ"ה הל' ו' דמדיח אינו כמו מסית דכשאינו מתכוין אלא להסית אז מתחייב באותה שעה שהסית אבל המתכוין להדיח אינו חייב עד שתעשה כוונתו והיינו שהודח רוב אנשי העיר וכל שלא נעשה כן לא מחייב, עכ"ל עיי"ש וצ"ל דהכ"מ סובר דהכא גרע, מאם יחיד הדיח את רוב אנשי העיר דהתם נעשה כוונתו והכא לא נעשה כוונת הדחה לגמרי דזהו רק שיודח רובה ועיי' ירושלמי פ"י מסנהדרין הל' ו' ובמרה"פ שם ד"ה שנים, ומה גם דמדיח בעי התראה גמורה וזה לא היה לו

ואותו הרב שאמר בפומבי בעת אסיפת העם לפני קהל גדול דכדין עשו הרבנים שדנו אותו שלא בפניו ובלי עדות כיון שהוא מפורסם לכל והביא לנו דברי הרמב"ם בפ"ד מרוצח שכתב האפיקורסים והם עובדי ע"ז וכו' ושכופרין בתורה ובנבואה היה מצוה להורגן אם יש בידו כח להרגן בפרהסיא בסייף הורג וכו' והוסיף עוד לבאר דאי"צ עדות ודיינין כיון דזה נוגע לכל דמחטיאים את הרבים א"כ הרי כל העולם פסולים להעיד ולדון אותם ולכן נהרג בלי עדות כיון שהוא