אב בחכמה קכא

יחידים ולהכי לא נקט לישנא דרבים רק יחידים דהסית אותם זה שלא בפני זה וכמש"כ להדיא הלח"מ שם וא"כ בכה"ג גם אלף אנשים יש להם דין יחידים דייקא והוא נקרא מסית והילכך ליכא בהמוסתים דין רבים כלל וליכא מהכא שום סתירה למש"כ הרמב"ם בפ"ד דברבים בעינן דוקא שעבדו דהכא הרי ביחידים מיירי וזה ברור בשיטת התוס' יו"ט, ואולם מרן הכנה"ג ז"ל בס' דינא דחיי השיב ג"כ על התוס' יו"ט ז"ל בזה דהרמב"ם בפ"ד שכתב שאינן חייבים עד שידיחו את העיר ועבדו ע"ז ובפ"ה כתב אע"פ שלא עבד לא המסית ולא המוסת היינו לענין שיתחייב המסית דבעיה"נ מדיחיה אינן חייבין מיתה אם אנשי העיר לא עבדו ע"ז כדמשמע מן הכתובים אבל במסית חייב מיתה גם כשלא עבד המוסת, דנראה מן הכתובים לא תאבה לו ולא תשמע אליו כי הרוג תהרגנו שנראה שיהרגו אע"פ שלא קבל דבריו ושינוייא דרב יוסף והברייתא דאחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים אינו ענין לזה כלל דתי' רב יוסף הוא לענין חיוב הניסת דרבים דמימלכי אינם חייבים הניסתים עד שיעבדו ויחיד הניסת לא מימלך וחייב באבה ושמע וע"ז הקשה לו מברייתא דאין חילוק בין יחיד הניסת לרבים הניסתים ואביי שתירץ כאן בניסת עפ"י עצמו כאן בניסת מפי אחרים מוכרת לומר דסבירא ליה פי' הברייתא הוא אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים דמשאבה ושמע חייבין, אבל הרמב"ם ז"ל סובר דפי' הברייתא הוא דאחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים דאינם חייבים עד שיעבדו ע"ז אבל באמירה בעלמא לא מחייבי ולענין רומיא דמתני' יתרץ או כדברי רבא הא דאמר לו כך אוכלת כך שותה וכו הא דלא אמר לו או כתי' רב אשי דסיפא בישראל מומר ואע"פ שלא הביא אחד מן החילוקים אין בכך כלום, עכ"ד. והנה סוף דבריו תמוהין אצלי ולא ניתן להאמר כלל, דאיך אפשר דהרמב"ם תפס כתירוצא דרבא או דרב אשי ולא זכר מזה כלל וגם הא דכך אוכלת כך שותה וכו' השמיט הרמב"ם לגמרי ומוכח דסובר דזה אינו לעיכובא במסית שידבר בשבחא דע"ז והאיך אפשר לומר דהרמב"ם סובר דבזה תליא הא דיחיד חייב באמירה משום דלא מימלך כין דשמע בשבחא והילולא דהע"ז ולא זכר זה הרמב"ם כלל, וגם מש"כ דהרמב"ם מפרש הברייתא דאחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים דאינם חייבים עד שיעבדו תמיהני מאד על גברא כמוהו שיוצא זה מפיו, דהברייתא סוברת דיחיד אינו חייב עד שיעבוד המוסת וזהו נגד לשון הכתוב בתורה לא תאבה לו ולא תשמע אליו כי הרוג תהרגנו, הרי דבידו להורגו והוא כשר לעדות ומוכח דזהו היכא דלא עבד כלל וגם בקרא כתיב כי בקש להדיחך משמע דעוד לא נדחה. וצ"ל דכוונתו לענין הניסת דאינו חייב הניסת עד שיעבוד ובזה הוא שוה לרבים הניסתים ואינו מיירי מהמסית כלל וא"ש, ואולם קושייתי הראשונה על הדינא דחייא היא תמיהא עצומה

ברם השגת הדינא דחיי על התוס' יו"ט היא עצומה מאד וראוי להתבונן האיך לא הרגיש מרן התוס' יו"ט ז"ל בזה, ואיברא דקושיית התוס' יו"ט ז"ל לא סרה לגמרי דהא בפ"ה הל' ה' כתב הרמב"ם המסית אחרים לעבדו אם עבדו נסקל בזה"ב ואם לא עבדו אע"פ שאמרו הן אין נסקל, אבל אם הסית לעבוד איש אתר או לשארי ע"ז אם קבל ממנו ואמר הן נלך ונעבוד שניהם נסקלין, ובריש פ"ד כתב, ואנשי העיר המודחים נהרגים בסייף בזה"ב והוא שעבדו או שקבלו באלוה, הרי דבאמירה לא סגי דקבלו באלוה הוי עבודה גמורה ורק האומר הן לבד או אלך ואעבוד או נלך ונעבוד זהו אמירה בעלמא וכדמוכח שם בהא דרבה רמי מתני' תנן העובד עכו"ם, העובד אין האומר לא, והאנן תנן האומר אעבוד אלך ואעבוד כו' ולמה לא פריך בהך מתני' גופא דקתני העובד עכו"ם קתני בסיפא והמקבלו באלוה והאומר לו אלי אתה והרי דסגי באמירה בלבד ומוכרח דהמקבלו באלוה והאומר לו אלי אתה דקבלו עכשיו זהו מעשה ואינו אמירה לחוד וכ"כ מהר"ם לובלין שם ומוכרח דהרמב"ם דפסק בפ"ה דהמוסת דאמר הן, נלך ונעבוד דסגי באמירה זו בלחוד מוכרח דסובר כרב יוסף דיחיד לא מימלך וטעי בתריה וברבים לא מהני אמירה וזהו כרב יוסף, וקשה הא אביי הקשה לו מברייתא ולא שני ליה מידי, ומוכרחים אנו לומר דמעיר הנדחת לק"מ דאיכא כמה חילוקים מעיה"נ למסית ומוסת, ואולם הא בגמ' שם קתני לישנא דרבים הניסתים ולא קתני יחידים הניסתים (כלשון הרמב"ם הנ"ל) ומשמע דהרבים היו ביחד ולא שהסית אותם זה שלא בפני זה וגם בכה"ג הסברא יותר מפולשת ומבוארת דהיכא דהיו הרבים ביחד שייך לומר דממלכי ולא באם היה מסית את הרבים זה שלא בפני זה דאז אפשר לומר כיון דלא היו ביחד לא מימלכו אהדדי כנ"ל והיכא דהסית לרבים ביחד הרי אין עוד להמסית דין מסית רק דין מדיח וא"כ גם לרב יוסף מיירי מתני' דהעובד עכו"ם, דעובד אין אומר לא, דמוקי ברבים הניסתים זהו בדין עיר הנדחת, והסברא דרבים מימלכי הוא להסביר דין התורה, למה