אב בחכמה קכ

אותו ושומעין את קולו ומשני שניא התם דאמר אני ופריך אוף הכא יאמר אני, ומשני שלא יערים היינו דטעמא אחרינא איכא במסית שלא יערים לברוח אם יצטרך לומר אני ישכיל שרוצים לדעתו ולהביאו לבי"ד ויברח, ופריך שם ויערים ויברח ומה בכך, ומשני שלא ילך ויסית עצמו ויסית אחרים עמו, והיינו דלהכי עושין כן כדי לתפסו ולהביאו לב"ד וה"נ טעמא דמסית אינו צריך התראה גמורה, ומצינו דהחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן משום דגנב עשה עין של מעלה כאילו אינו רואה וכו' וה"נ במסית דמעשיו בסתר ומטמין עצמו יותר ממדיח שהוא בגלוי ובפרהסיא החמירה בו תורה יותר דאין צריך התראה גמרה

וטעמו של דבר דנדחים לא בעינן בהו התראה גמורה וחמירי מניסתים כתב הגר"א שם בשנות אליהו דזהו לפי דעיה"נ שכמעט שכל העיר חטאו עשאן התורה כעכו"ם שחטא ובעכו"ם לכל העבירות שעשה מיתתו בסייף ואינו צריך התראה, דאזהרתו זו היא מיתתו וגם ממונו היה הפקר אבל יחידים שעבדו עכו"ם דינם כדין ישראל ובישראל יש מיתות חלוקות לפי העבירות שעשה, לכך יחידים צריכים התראה וגם מיתתם בסקילה וגם ממונם פלט כדין הרוגי ב"ד דנכסיהם ליורשיהם, ובזה יתיישב אצלי הא דאמרו שם (קי"א:) ויצאו הם ולא שלוחם וקשה למה לן קרא ותיפוק ליה דלא הוי שלוחם כלל דאין שלית לד"ע עיי' פר"ח וערל"נ דבשליח בשוגג לא אפשר להש"ך בחו"מ סי' שי"ח דבשליח שוגג שניהם פטורים ומוכרח דהכתוב מיירי במזיד, וקשה למה לן קרא, ולפי דברי הגר"א א"ש דעיה"נ הלא עשאן התורה כעכו"ם שחטא להכי הוי אמינא שגם ע"י שלוחם חייבים דבגוים לא אמרינן אין שליח לד"ע כמ"ש המחא"פ הל' שלוחין (סי' י"ד) וכדאיתא במדרש ב"ר (פ' ל"ד) שופך דם האדם באדם ע"י אדם דמו ישפך וכ"ה בתוספות רעק"א בר"ה פרק ב' משנה ח' (וזהו דלא כדעת מהרי"ט בתו"מ סימן ק', ועיי' קה"י למהרי"ט אלגאזי) ולהכי קמ"ל קרא דבזה דוקא הם ולא שלוחם והינו משום דהמדיחים באמת דינם חלוק מהנדחים דמדיחי עיה"נ בסקילה ואינם כהנחים דבסייף. ואך לפי"ז יש לדון היכא דעיה"נ שלקו שלוחם לקבל הדברים מהמדיחים ובזמן ששלחו הרי היה טרם שהודחו דהיו כדין ישראל אם אזלינן בתר הזמן ששלחו או אתרי הזמן שקבלו הדברים דהם כעכו"ם. ושוב ראיתי דהשעה"מ הביא פי' דאנשי העיר שלחו שליח שהוא היה מחוץ לעירם והוי כהודחו מעצמן ולענ"ד כבר כתב הריטב"א בב"מ דלא אמרינן שלוחו ש"א כמותו היכא דהוי לחובתו ואולם י"ל דהכא אם יהיה להם דין עיר הנדחת הרי יהיה לטובתם דידינו בסייף ולא בסקילה ואמנם לנשים וטף יהיה לחובתם דנהרגים להרמב"ם בעיה"נ גם אם הם לא עבדו וצ"ע בזה אם אזלינן בתר המשלחים

ענף ד'

וראיתי להגאונים אשר מאריות גברו מנגחים זה את זה בשיטת הרמב"ם דבהא דסנהדרין (ס"א.) רמי רבא מתניתין אהדדי, דתנן העובד עכו"ם עובד אין אומר לא, והא אנן תנן האומר אעבוד אלך ואעבוד וכו', ואיכא הרבה פירוקי בגמ' וכתב התוס' יו"ט דהרמב"ם תפס שינויא דרב יוסף דמשני כאן ביחיד הניסת דלא מימלך וטעי בתריה וקרינן בזה ולא תאבה ולא תשמע אליו, הא אבה ושמע חייב, ומתני' דהעובד ברבים הנסתים דמימלכי ולא טעו בתריה והילכך אפי' כי נתרצו לא קרינן בהו אבה ושמע, שהרי כתב בפ"ד מה' ע"ז מדיחי עיר מישראל אע"פ שלא עבדו ע"ז המדיחים אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה ובריש פ"ה כתב המסית אחד מישראל וכו' אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת עכו"ם אלא מפני שהורהו לעבוד ע"ז. ותמיהני, דהא אביי אותביה לרב יוסף מברייתא דדייק מינה דלא שני בין ניסת לרבים לניסת דיחיד להך מילתא ולא שני לה רב יוסף כלל, וצ"ע שהכ"מ לא הרגיש בזה, עכ"ל התוס' יו"ט, והגאון בעל מנחת אהרן כתב תמיה לי על רבן של ישראל הגאון הנ"ל האיך העלים עינו הבדולח ממש"כ הרמב"ם בפ"ה בהלכה זו בין שהיה המוסת יחיד, איש או אשה, או יחידים, מיתתו בסקילה, א"כ הרי מבואר להדיא להיפך שאף שהיו מוסתים רבים אין חילוק כלל בין יחיד לרבים ולפי כוונת התוס' יו"ט יהיו דברי הרמב"ם סותרים זא"ז ממש"כ ריש פ"ד הנ"ל דברבים בעינן שיעבדו דוקא עכ"ד. ואנכי בעניי לא ידעתי תמיהא כלל על רבינו התוס' יו"ט ז"ל בזה דהא להחינוך וכ"נ דעת הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת ט"ו וט"ז הנה דוקא המסית לאחד נקרא מסית אבל מסית לב' נקרא מדיח, ולהמנ"ח וההפלאה שיעורא דרבים הוא תלתא ולמהר"א שטיין בביאורי הסמ"ג עד עשרה נקרא מדיח כנ"ל וא"כ ע"כ דמאי דנקט הרמב"ם בפ"ה בדיני מסית דזהו בין שיהיה המוסת יחיד, איש או אשה או יחידים. הנה האי יחידים דנקט הוא דוקא שהיו כולם