אב בחכמה יא

כוונה מעלייתא בעינן, וביותר אני תמה על הרב ז"ל שהרי הסמ"ג כתב בהדיא וצריך שיתכוונו שניהם לשם התרת חליצה עכ"ד, ולדעתי דברי המהרי"ט נכונים ולא נעלם ממנו חלילה דברי הרמב"ם אלא דכוונתו כלפי הטור שכתב דצריך שיכוונו שניהם שבחליצה זו נתרת לעלמא וכ"כ בגליוני האחרונים שיכוונו שניהם בזה ר"ל דבחליצה זו נתרת לעלמא כדברי הטור וכוונת מהרי"ט במש"כ גליוני האחרונים הוא לדברי השו"ע סי' קס"ט סעי' מ"ד ובס"ח סעי' ל' שכתב כלשון הטור, וברור בעיני כי לדברי מרן הבית יוסף קרא כן בזמנו בשם גליוני האחרונים. ועל זה אמר דלא אמר בגמ' שיכוונו שניהם אלא לאפקי חליצה מוטעת או כגון יבמה שגדלה בין האחין שהיה לשם שמוש אבל היכא שמסברו ליה וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו, ר"ל מן היבם לחוד סגי בזה ואי"צ שיהיה בבינת לבו באותה שעה שום כוונה אלא אע"פ שבשעת החליצה הסיח דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי, כל שיודע שבחליצה זו מתרת ר"ל דממנו מתרת היינו מן היבם סגי, וע"ז הביא ראיות דסגי בכוונה קלה ומשו"ה טען דהרמב"ם הביא דין חליצה מוטעת ולא הביא דין שיכוונו והיינו דאם היה צריך שיכוונו שניהם דבחליצה זו נתרת לעלמא כדברי הטור הרי לא היה צריך כלל להשמיענו דחליצה מוטעת פסולה דאם היתה הכוונה דבזה כונסה או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה לייבם אח"כ תייבם פסולה, דהרי זה פשיטא דפסולה דהא לא נתכוין כלל להתירה לעלמא, א"ו דבעינן רק כוונה שהיא נתרת ממנו מן היבם ולהכי חליצה מוטעת פסולה אבל כל שאינה מוטעת שיודע הוא והיא כי בזה נפטרת מן היבם סגי ודלא כהטור שהצריך שיכוונו שניהם דבזה נתרת לעלמא וכ"כ להדיא רבינו ירוחם בנתיב כ"ה ח"ב דאפילו אם אמר החלוץ כי בדעתו היה שלא תוכל לינשא כי לולי זה לא הייתי חולץ לה אין בדבריו ממש והחליצה כשירה עכ"ל ולע"ד י"ל דזהו פירוש התוספתא דפ"א דחולין שהובא בעיטור שכתבו כשר בחליצה כשר בגירושין, דבחליצה צריך רק הכוונה שהיא נפטרת ונתרת ממנו מן היבם ובגט צריך לכוין ולכתוב בגט שהיא מותרת לכל אדם ולא גרושה מאישה לבד אבל בחליצה צריך רק הכוונה שהיא נתרת ממנו ולא יותר, וכ"כ הרלב"ג בפי' התורה, שצריך שיעשה החליצה לשמה ויתכוונו הוא והיא בו שתהיה להסיר הזיקה שיש ביניהם עכ"ל, ומעתה אין טענה כלל על המהרי"ט מדברי הרמב"ם וגם מדברי הסמ"ג דהזכיר סתמא התרת חליצה, והיינו מן היבם

וראיתי תנא דמסייע ועומד לימין המהרי"ט והוא מרן הרמב"ן ז"ל בחידושי יבמות (ק"ד:) שכתב בתוך דבריו והא דתניא עד שיכוונו שניהם לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכיוצא בה אבל נתכוין להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כוונו עכ"ל הרי דמרן הרמב"ן סובר ממש כדברי מהרי"ט דאי"צ שיכוונו שתהא נתרת לעלמא רק להוציא ממנו מן היבם ושריה ליה מאריה למרן הח"צ ז"ל שדחה דברי מהרי"ט בזה בלי התבוננות

ושוב ראיתי בת' בית אפרים חאה"ע סי פ"ט דהקצ"ת סי' ער"ה קדמני דהרמב"ן ביבמות כתב כדברי המהרי"ט, והבא"פ כתב כי שגגה היא בידו, דהרמב"ן כתב דהא דתני עד שיתכוונו שניהם היינו לאפוקי חלון לה ובכך אתה כונסה וכו', אבל נתכוין להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כוונה וחרש יכול הוא לכוון כוונה זו דדעתא קלישתא אית ליה ומשו"ה לא מעכבא אלא קריאה וכו' והדבר ברור דהאי דצריך כוונה בשעת מעשה שהוא מוציאה בחליצה זו משא"כ מהרי"ט כתב שאי"צ שיהיה בכוונת לבו באותה שעה אלא אע"פ שבשעת חליצה הסית דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי כל שיודע שחליצה זו מתרת וכו' ועל כוונה קלה כזו השיג עליו החכ"צ שאין ראיה מהסוגיא שהביא המהרי"ט אבל הרמב"ן ס"ל דודאי צריך שיתכוין בשעת חליצה שהיא נפטרת ממנו ע"י חליצה זו, אלא שמחלק דאע"פ שלענין כל המצות הוא כמו שוטה לפי שאין לו כוונה לכוון בעשייתו לשם מצוה, אבל כוונה זו שהוא מוציאה בחליצה גם חרש יש לו, ועדיף בזה משוטה וכו', ולע"ד, הנה שגגה יש כאן אבל השגגה היא ביד הבא"פ דלא עמד על דברי הקצה"ח, דהקצה"ח אין כוונתו לומר דהרמב"ן סובר כדברי המהרי"ט לענין היסת הדעת בשעת עשיית המצוה, דזה באמת ליתא בדברי הרמב"ן כלל, ורק דהקצה"ח הוא בא לומר דהצדק הוא כדברי מהרי"ט שהשיג על הטור, במש"כ דצריך שיכוונו שניהם שבחליצה זו נתרת לעלמא דאי"צ אלא כוונה שנפטרת ממנו מן היבם ונתקת ממנו וע"ז הביא דברי הרמב"ן ביבמות שכתב כדברי המהרי"ט דהכוונה הוא לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה דאינה נפטרת מן היבם כלל, אבל