אב בחכמה קיח

נעשה מדיח ואיכא נפ"מ דבעי שני מדיחים והמוסת מחוייב לעבוד כנ"ל ומדיח שאמר בלשון הדיוט היינו שאמר לרבים אלך ואעבוד או לכו ועבדו ולא נלכה נעשה מסית וחייב גם אם הוא יחידי וגם אם הרבים לא שמעו לדבריו, דכיון דשינה לשון התורה ולא אמר נלכה לשון רבים אל העם וגם שהוא יכלול את עצמו עמהם אינו רק מסית וממילא דיש עליו חומרי מסית, ובתוספתא פרק א' (סי' ד') איתא: והאומר לך ועבוד ע"ז והמסית וכו' אע"פ שיש בהם מיתת ב"ד אין בהם קרבן מפני שאין בהם מעשה והגרד"ל שם מחק מהתוספתא והאומר לך ועבוד ע"ז דהיינו מסית עיי"ש. ולהאמור אתי שפיר דנקטי בתוספתא והאומר לך עבוד ע"ז לאשמעינן דאע"ג דהוא לא הזכיר כלל שהוא ילך ויעבוד ורק דאמר לחבירו לך ועבוד ע"ז ולא כלל את עצמו דבכה"ג במדיח לרבים אין לו דין מסית כלל דמוכרח לומר נלכה אבל במסית הוי מסית דכיון דאינו רבים אנן אמרינן דלא ישגיח המוסת ע"ז דמסיתו אינו הולך עמו ביחד ורק ברבים הוא קפידא בזה, ואח"כ נקט בתוספתא והמסית היינו אם אמר אלך ואעבוד וכו' וכדתנן במתני' ואף אם לא אמר לו ואתה אתרי כלל כיון דמשמעות דבריו הוא שהוא מסיתו הוי מסית כמ"ש הפר"ח

שוב ראיתי בת"ר על היראים השלם הביא דבערוך ערך סת הביא דברי הירושלמי בגירסא זו שכתבתי בס"ד ועוד נוסף דגם בבא הראשונה בירושלמי שם הגירסא מהופך וז"ל ירושלמי, מסית בקול נמוך ובלשון הדיוט, מדיח בקול גבוה ובלשון הקודש עכ"ל. ופירוש מסית בקול נמוך לע"ד זהו משום דכתיב בסתר דרצונו של המסית לדבר בסתר שלא יודע הדבר לרבים, לכן הוא אומר בקול נמך ובחשאי ובסוד, שלא יהיה נשמע ולא יתגלה אבל מדיח דהוא מדבר לרבים ואינו מתירא מלפרסם דבריו ואינו מדבר בסתר ובהחבא רק בהעזה ובקול גבוה ורם ופי' לשון הדיוט ולשון הקודש הוא כמש"כ בס"ד ובת"ר לא העיר כלל בדברי פי' המשניות להרמב"ם הנ"ל שהבאתי והבין כפשוטו דמדיח צריך לדבר דוקא בלשון הקודש והוא תימה בעיני דלא יהיה דין מדיח רק אם מדבר בלשה"ק ובסוטה פ' ואלו נאמרין בכל לשון מפורש דכל היכא דבעי דוקא בלה"ק כתיב בקרא דיוקא לזה וכמו כה תברכו את בני ישראל דכתיב כה וכן בפ' יתרו בפסוק כה תאמר לבית יעקב אמרו במכילתא כה בלה"ק. וכל היכא דכתב קרא לרבות בכל לשון זהו משום דאי לאו קרא לרבות איכא סברא דזהו דוקא בלה"ק, עיי' תוס' יו"ט שם, אבל בל"ז הנה התורה בכל לשון נאמרה, איברא דגם לפירושי יש לדון מדוע ולמה מסית שאמר בלה"ק דזהו שאמר נלכה הוי מדיח דקשה הא גם במסית כתוב נלכה, דכתיב כי יסיתך אחיך בן וכו' לאמר נלכה ונעבדה וגו', וגם במתנ' תנן, האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכו' הרי מפורש דגם במסית שאמר נלך הוא מסית וכן פי' הרע"ב דמתני' במסית מיירי, וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מע"ז ה' ב' דמסית הוא גם באומר נלך, וקשה כנ"ל ולכן אם הרשות הוא להגיה בדברי הירושלמי כמו שנהגו כל המחברים היה נראה להגיה דצ"ל מסית שאמר בלשון הקודש אינו נעשה מדיח, והיינו דאם אמר בלה"ק דהוא נלכה לא הוי עוד מדיח דיצטרך תנאי המדיח וזהו משום דגם במסית כתיב נלכה ונעבדה ולכן איכא עוד עליו חומרי מסית ומדיח שאמר בלשון הדיוט ולא ככתוב בתורה בלשון רבים נלכה הוא נעשה מסית וא"ש וצ"ע

ובחידושי הקשתי בהא דקאמר הגמרא בסנהדרין (קי"א) על הא דכתיב במדיח לאמר נלכה שצריכים עדים והתראה לכל אחד ואתר, וקשה, והא גבי מסית נמי כתיב לאמר נלכה ואמאי אמרו שם (פ"ח:) דמסית אי"צ התראה ולא דרשו במסית כמו שדרשו במדיח, וזה קושיא עצומה מאד, ואיברא דבירושלמי סנהדרין (פ"ז הל' ט') מנין לאומר לו אלי אתה רב אבין בשם רבנן דתמן וישתחוו לו ויאמרו לו אלה אלהיך ישראל, ופריך מעתה עד שיזבח ויקטר ויאמר, אמר ר' יוסי לא בא הכתוב להזכיר אלא גניין של ישראל, וישתחוו לו לא לגבוה, ויזבחו לו לא לגבוה, ויאמרו לו לא לגבוה. מאי כדון, נאמר כאן אמירה ונאמר אמירה במסית, מה אמירה האמורה במסית עשה בה אמירה כמעשה אף אמירה האמורה כאן נעשה בה אמירה כמעשה, וא"כ מפורש הוא בירושלמי דרבנן דתמן היינו דגמרא דבבבל סבירו להו דליכא באמירה אלא היקש וכפירש"י בגמ' דילן שם (ס:) שכתב והמקבלו עליו באלוה ואפילו באמירה בעלמא כגון האומר לו אלי אתה דאיתקש לזביחה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו לו אלה אלהיך. ואולם בירושלמי סובר דאיכא ג"ש דאין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו דגמרי' אמירה דכתיב בעכו"ם מאמירה דכתיב במסית לאמר נלכה דבא לאשמעינן דחייב באמירה לבד וזהו דוקא במסית דחייב גם אם לא עבד ע"ז ממש לא המסית