אב בחכמה קיז

שלשה ב"א, ר' אבין בשם ר' יונתן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה, מה פסח וחולה בגלוי אף כל בגלוי, והרמב"ם בפ"ה מהלכות איסור מזבח סתם הדברים בזה ולא כתב כמה הם רבים, והכ"מ הביא דבירושלמי אמרינן דרבים היינו שלשה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו עכ"ד. והתוספות יו"ט כתב לתרץ דהרמב"ם סובר דר' אבין בשם ר' יונתן דאסמיך זה אקרא והבאתם גזול את הפסח וכו' מה פסח וחולה בגלוי אף כל בגלוי, חולק על האומר דרבים שלשה אלא גלוי בעינן ותלוי בראות עיני הדיין כפי הזמן והענין ומשום כך בבבלי לא פרשינן בזה כמה רבים משום דסובר כר' אבין בירושלמי וכו' ובמרה"פ ושיירי קרבן לא ניחא להו דברי התוספות יו"ט בזה אלא דהרמב"ם אע"ג דלא הזכיר בזה דרבים הם שלשה י"ל דסמיך עמש"כ בפ"ט בנזירות דכיון דהם שלשה הרי הם רבים וכ"כ פט"ז מה' אבה"ט ולענ"ד היה אפשר להביא ראיה לדעת התוס' יו"ט דגוריון בשם ר' לקיש דאמר רבים הם שלשה ור' אבין וכו' פליגי, דהא ב"ק (ס"ז.) אמר עולא דיאוש אינו קונה מדכתיב גזול ואת הפסח גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא דגם לאחר יאוש אינו קונה ור' לקיש שם (ס"ח:) סובר דחיוביה דארבעה וחמשה הוא לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח וכו' וא"כ לית ליה לר' לקיש הך דרשה דגזול הוי דומיא דפסח והילכך לטעמו אזיל בירושלמי דפליג אדרשא דר' אבין בשם ר"י דאליביה דר"ל ע"כ גזיל אינו דומיא דפסח. ואמנם לפי"ז בדעת הרמב"ם נראה יותר כהשיירי קרבן ומרה"פ דהרמב"ם סמך בזה עמש"כ בפ"ט מנזירות ופ' ט"ז מה' אבה"ט דרבים הם שלשה, דהא בסוכה (ל'.) אמר ר' יוחנן בשם רשב"י טעמא דלולב הגזול פסול גם ביו"ט שני משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה שנאמר והבאתם גזול את הפסח וכו' גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא דגם לאחר יאוש פסול וכוי, משום מצוה הבאה בעבירה והרמב"ם פסק דלולב הגזול כשר ביו"ט שני כשמואל דלא קיי"ל כהך דרשא דגזול דומיא דפסח ופסול דגזול הוא רק ביו"ט ראשון משום דלא הוי לכם ואע"ג דביו"ט א' להרמב"ם פסול לולב הגזול אפילו לאחר יאוש זהו משום דס"ל דיאוש אינו קונה כלל וא"כ ממילא לא הוי לכם, אבל הדרשא דגזול דומיא דפסח לית ליה. ועוד י"ל דרשב"י בסוכה הנ"ל אזיל לטעמו בב"ק קי"ד דס"ל סתם גזילה הוי יאוש בעלים והילכך סתם גזול הוי דומיא דפסח משום דסתם גזול הוי לאחר יאוש ולית ליה תקנתא דומיא דפסח משא"כ לדידן דקיימ"ל כדרבנן דסתם גזילה לא הוי יאוש וא"כ גזול אינו דומיא דפסח, ועיין לב אריה בחולין (נ"ו:) הכריח שם דר"ל ס"ל דרבים הוא שלשה ואינו סובר הדרשא דמה פסח ולא ראה הירושלמי בפנים דלא היה הצורך לחדש זה מדעתו

ענף ג'

ובירושלמי סנהדרין (פ"ז הל' י"ב) מסית אומר בלשון גבוה והמדיח אומר בלשון נמוך, מסית שאמר בלשון נמוך נעשה מדיח ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית. מסית אומר בלשון הקודש ומדיח אומר בלשון הדיוט. מסית שאמר בלשון הדיוט נעשה מדיח, ומדיח שאומר בלשון הקודש נעשה מסית, עיי' פ"מ, ומרה"פ כתב דלא נפ"מ לדינא וזה רחוק מאד. ובספרי זהב שבא על הירושלמי כתבתי דמסית שהוא לאחד אינו דומה למדיח שהוא לרבים. כי המדבר לרבים לא יעוז לדבר בחוצפה ובקול מצוה רק ידבר בענוה כמיעץ כי טוב הוא וכבר כתב המהרש"ל בביאורי סמ"ג דעיר אחת או רובה אינו קל לפתותם ומה"ט צריך שיהיו שני מדיחים אבל יחיד קל לפתות אדם אחד, ולהכי די במסית אחד. ויתכן מאד כי לאדם אחד הנה המסית מצוה עליו בקול גבוה ובהעזה, וזהו שאמרו מסית אומר בלשון גבוה הוא ליחיד לכן ידבר לו בהעזה, והמדיח שהוא לרבים לא ידבר בחוצפה רק אומר כמיעץ לרבים בלשון נמוך ולא בקול מצוה, ומסית שאמר בלשון נמוך דהיינו בניחותא ובדרך ארץ ואפשר כי לא אמר כך היא חובותינו וכך יפה לנו נעשה מדיח שאינו רק לרבים המודחים וצריך שיהיו שני מדיחים והנדחים ישמעו ויעבדו ע"ז דוקא לפי דבלשון נמוך אינו מסית ואין להאמין כי הסית עד שיעברו המודחים, ומדיח שאמר בלשון גבוה, בחוצפה ובהעזה בקול מצוה נעשה מסית וחייב אפילו אם לא שמעו אליו ולא עבדו כלל ע"ז לא הם ולא הוא וכדין המסית. ומה שאמרו מסית אומר בלשון הקודש וכו' הנה בפי' המשניות להרמב"ם כתב וז"ל כשאמרם ליחיד הוא מסית ואם אמרם לרבים אינו מדיח עד שידבר עמהם בלשון רבים ויאמר להם נלכה ונעבדה עכו"ם פלונית, שכן אמרה תורה בענין זה נלכה ונעבדה, ולע"ד דהרמב"ם גירסתו בירו' בהפך מסית אומר בלשון הדיוט ומדיח אומר בלשון הקודש. מסית שאמר בלה"ק היינו נלכה כמש"כ בתורה והילכך קורא זה בלשון הקודש,