אב בחכמה קטז

חבר דיכולים העדים לומר לא ידענו דחבר אין צריך התראה, וכמש"כ התוספ' בפ"ק שם (ט:) ד"ה עידי ואולם לפי שיטת התוס' ורמב"ם ורש"י הנ"ל אתי שפיר, דא"כ לא היה להם לומר להמסית האיך נניח את אבינו שבשמים ונעבוד עצים ואבנים והמסית אמר כך היא חובותינו וכו' א"כ הלא העדים אומרים שהתרו במסית קצת ההתראה וקבלה עליו שאמר כך היא חובותינו וכך וכו', א"כ מזה מוכח דבאו להורגו ולא לפוסלו לעדות בלבד

ומעתה לפום שיטה זו דזהו קצת ההתראה מתיישב שפיר שיטת התוספות יו"ט והגאון ר"ד ערמאה דלא חשו בזה לעדות מיוחדת ולדעתם היה סגי בעד אחד אחורי הגדר דמצטרף להמוסת, דכיון דהמוסת הוא המתרה והוא רואה את עצמו יש לו דין רואה מקצת מהעדים להכי שפיר מצטרף לו העד שעומד במקום האפל כיון ששמע ההתראה מפי המוסת דאפילו אם לא היה רואה כלל את המתרה היה מצטרף כ"ש בזה דהעומד במקום האופל רואה את המוסת שבמקום האור דהוא המתרה ובמשנה שבירושלמי כתוב סתמא מכמינין לאחורי הגדר ואינו כתיב מכמינין עדים, ואולי הוא משום דס"ל דבאמת דבזה לא צריך דוקא עדים שנים שלא יהיה עדות מיוחדת וא"ש שיטת ר"ד ערמאה וגם התוס' יו"ט דהוצרך לומר טעם אתר להא דקתני עדים שנים כיון שמקילין בהכמנה

איברא דיותר נראה לע"ד בכוונת התוס' יו"ט דגם הוא מודה דהמיסת אם אינו רואה את העד שאחורי הגדר אינו מצטרף עמו דהוי עדות מיוחדת דפסול בדיני נפשות, וזהו דקאמר סגי בחד והמוסת כיון שמקילין בהכמנה הכוונה דא"כ המוסת יתכן שלא יהיה יוכל לראות העד שעומד במקום האפל ויהיה עדות מיוחדת, להכי נקט תנא עדים ודלא כהמשנ"ח בכוונת התוס' יו"ט

ענף ב'

ודעת המנחת חנוך בזה הוא דרבים הוא שלשה, כמבואר ביור"ד סי' רכ"ח גבי נדר ע"ד רבים ובגיטין (מ"ו) וכן היא דעת ההפלאה ז"ל בספרו פנים יפות עה"ת פ' ראה, ולפום שיטה זו אפשר לפשוט ספיקא דהמשנ"ח שנסתפק אי מצטרפין המדיחין בהדי נדחין להיותן רובן של עיר או לאו עיי"ש ואי נימא דשלשה מיקרי רבים בזה א"כ ממתני' זו דשנים לא הוי רבים פירושא דמתני' אמר לשנים ביחד וא"כ אכתי יצטרף להם המסית וישתנה דינו לדין מדיח ויתחייב דוקא אם יהיו שני מדיחים וגם דוקא אם השנים עבדו ע"ז כדין מודחים ובמתנ' הא מיירי דלא עבדו ע"ז כלל, דהא מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו א"כ הם כשרים להעיד ומוכרח דלא עבדו ע"ז כלל ומוכרח לומר דאינו מצטרף עמהם והילכך יש לו דין מסית דחמור ובזה ממדיח דאע"פ שלא עבד ע"ז לא המסית ולא המוסת, וגם המסית הוא יחידי נסקל מפני שהורה לעבוד ע"ז וכמו דדייק קרא אשר בקש להדיחך, אבל גבי מדיחין כתיב וידיחו את יושבי עירם, ואולם יש לדחות ראיה זו דלעולם המדיח מצטרף בהדי נדחין להיות רובא של עיר והכא מיירי דאמר רק לשון אלך ואעבוד ולא נלך ונעבוד ומדיח הא מוכרח לומר נלך וא"כ י"ל דלהכי איתא בזה רק דין מסית על המסית ולקמן הבאתי הירושלמי דמדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית ומדיח שאמר בלשה"ק נעשה מסית ובארתי שם וא"כ הרי איכא אופנים דלשונו מכריח שיהיה רק מסית ולא מדיח ולפנינו יבואר עוד פלוגתת הכ"מ עם הלח"מ עוד בזה

ודעת מהר"א שטיין בביאורי הסמ"ג שם דעד עשרה נקרא מסית אבל אם היו עשרה ומעשרה ולמעלה נקרא רבים ובמשנ"ח כתב דאין דבריו מוכרחים ואולם בפי' המשניות להרמב"ם שם בגיטין (מ"ה:) בהא דר' יהודה אומר כל נדר שידעו בה רבים וכו' כתב הרמב"ם דרבים הם לא פחות מעשרה וזהו כר' יצחק בגמ' שם דגמר מדכתיב בקרא ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ועדה הוא עשרה דגמרי' ממרגלים דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב, והרע"ב והק"ע ופ"מ פירשו שם ג"כ כדברי הרמב"ם בפי' המשנה, ויש להעיר דא"כ למד"א בירושלמי סוטה (פ"ז הל' ה') דמרגלים עשרים וארבעיה הוי הרי יהיה עדה שנים ועשרים דיצאו יהושע וכלב, ואפשר דהא זהו רק לר"ע שם בירושלמי דאמר לשונות ריבויים הם דאיהו דרש איש אחד איש אחד דכפולים היו אבל לר' ישמעאל שם דס"ל דברה תורה כלשון ב"א ולא דרש לשונות כפולים לא היו מרגלים רק עשרה ור' יהודה הא ס"ל בע"ז (כ"ז.) דמילה בכותי פסול ולא דרש המול ימול מכל מקום, משמע דסובר דברה תורה כלשון ב"א וא"כ להכי אליביה מרגלים רק עשרה היו

ובהא דחטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת הנה בירושלמי שם בגיטין (פ"ה הל' ו') אמרו וכמה הם רבים, גוריון בשם ר' לקיש