אב בחכמה קטו

פעולה מהפעולות זולת הדרישה אליה. וזה נקרא אם היה דורש אליה אל העם מדיח. והוא אמרו יתעלה, יצאו אנשים בני בליעל, ואם דרש אחד מן האנשים נקרא מסית, עכ"ל. משמע דיותר מאחד מיקרי מדיח דהא לא נתן גבול כמה יהיה העם שצריך למדיח ונתן גבול למסית אחד מן האנשים א"ו דסבור דיותר מאחד הוא מדיח וא"כ גם עליו תפול קושית המשנ"ת, והיה אפשר לומר דהנה במשנה שבמשניות הגירסא והן עדיו, וכן הוא הגירסא בירושלמי וא"כ י"ל דבאמת מיירי שאומר לכל אחד בפ"ע ולא שהיו ביחד ולהכי קאמר והן עדיו דזהו תנאי בדבר דבא לדייק ולבאר דלא לעולם הוא, אלא ודהיינו ובגוונא שהם כשרים להעיד שלא היו עדות מיוחדת ומשכחת לה כון שהיו רואים זה את זה דרך סדק וחלון דהם כשרים להעיד ביחד דמצטרפי לכן מביאים אותו לב"ד וסוקלין אותו, וראיתי להלח"מ בפ"ה מעכו"ם דגם הוא סובר בזה דשנים הן רבים ומתני' מיירי שאמר לכל אחד בפ"ע דאז המסית בסקילה אבל אם הסית לשנים ביחד יש לו דין מדיח דבעינן במדיח שיהיו דוקא שני מדיחים ואם אחד לבד הדיח לרבים אינו נסקל כלל דאינו בדין מדיח וא"כ צריך לומר אליביה דהלח"מ ג"כ, דמתני' מיירי דהשנים היו רואים זה את זה

ומדברי התוס' יו"ט בדין מכמינין לו עדים שכתב דלא סגי בחד ואותו שאמר לו כיון שמקילין בהכמנה וכו', א"כ משמע דסובר בזה דלענין שלא יהיה עדות מיוחדת היה סגי בזה אם אחד רואה את השני דהא התם במתני' המוסת עומד בבית שהנר דולק ואינו רואה את העד שעומד במקום האפל וא"כ תיפוק ליה דלהכי נקט עדים ולא סגי בחד מבחוץ ובצירוף המוסת. ובמשנ"ח כתב באמת כן לישב הא דקתני במתני' עדים ולא סגי בצירוף עם המוסת וכבר קדמו המהרש"ל ביאורו לסמ"ג ל"ת כ"ו שכתב בקצרה, יש מקשים מה צריך שנים יביאו אחד ויצטרף עמו וזה טעות שצריך להיות עדות מכוונת עכ"ל, וכוונתו במלת מכוונת דבעינן שיהיו שניהם רואים זה את זה ולא שיהיה רק אחד רואה את השני דזהו אינו עדות מכוונת והיינו משום דלהאחד שאינו רואה את השני הוי עדות מיוחדת ולפלא על התוס' יו"ט שלא הרגיש בזה, והגאון ר"ד ערמאה בפירושו על הרמב"ם סתם וכתב להלכה דסגי באחד ויצטרף להמוסת והוא פלא גדול דלא זכר שם מענין עדות מיוחדת כלל

ואמינא ליישב בזה שיטת הגאונים התוס' יו"ט ור"ד ערמאה בהא דלא תשו בזה לעדות מיוחדת משום דהא בזמן דאיכא שני כתי עדים ומקצתן רואין אלו את אלו מצטרפים יחד גם אותם שאין רואין זה את זה, כמש"כ התוס' במכות (ו:) וכ"ה ברמב"ם שם, ולפי"ז מה דאמר רבא שם אם היו רואין את המתרה או שהמתרה רואה אותם דסגי ברואה את מקצתם ומצטרפים כולם היינו גם אותן שאין רואה את המתרה או דהמתרה אין רואה אותם אלא כיון דשמעו ההתראה סגי בזה גם אם אין המתרה רואה את כולם דדין דסגי במקצתן רואין זה את זה הוא נמי היכא דמצטרפין ע"י המתרה והוא פשוט, וכן הוא להדיא בתפא"י שם במשנה דמכות דסגי אם המתרה רואה מקצת מכל כת וכת וא"כ לפימש"כ התוס' בפ"ק דסנהדרין (ח:) ד"ה בעדה דהגם דהמסית אי"צ התראה היינו התראה גמורה אי"צ שיגידו להמסית באיזה מיתה הוא נהרג ואיזה אזהרה בתורה נאמר עליו וגם שיתיר עצמו למיתה דזה צריך בכל חייבי מיתות הנה התראה כזו לא בעי המסית אבל קצת התראה צריך ומה שאומר לו המוסת האיך נניח את אבינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים זהו קצת ההתראה דמחוייב לומר לו ואם חזר בו מוטב ואם אמר כך היא חובותינו וכך יפה לנו זהו קצת קבלת ההתראה במסית וכן מורה לשון הרמב"ם בה' סנהדרין פי"א הל' ה' שכתב המסית וכו' ומכמינין לו עדים ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין וכו' הרי דדייק יפה ואמר כשאר הנהרגין דמשמע דוקא התראה גמורה וקבלה גמורה של ההתראה דהיינו שיתיר עצמו למיתה הוא דאינו צריך אבל התראה קצת, וגם קצת קבלת התראה צריך, וכ"כ בספר סדר משנה בדעת הרמב"ם, וכן נראה מפירש"י הנ"ל שהבאתי בריש הסימן שכתב בפי' המשנה גבי אמר לשנים דאי"צ להתרות אותו כשחר חייבי מיתות ב"ד אלא מביאין וכו' משמע דמ"מ קצת התראה בעי. ושוב מצאתי דכ"כ גם בס' דינא דחיי להכנה"ג (ומרש"י שם ד"ה ולא זו וכן מפירש"י (ח:) ד"ה ושאר, יש לדון אם רש"י ז"ל סובר כן). ובזה א"ש מה שהקשה העל"נ דכיון דמסית לא בעי התראה א"כ איך משכחת כלל מיתה גבי מסית דהא העדים כשהוזמו יכולים לומר לפוסלו בעדות באנו ולא להרגו וא"כ הוא עדות שאי אתה יכול להזימם דודאי המסית לא גרע מאוכל נבילות דפסול לעדות ויכולים העדים לומר לא ידענו דמסית נהרג בלי התראה, וכמו לענין