אב בחכמה קיג

ללמדו למשוך את הקרון אע"פ שאין זה דרך משיכה אסור. הנה י"ל דרבותא נקט הר"ש הך טעמא כדי ללמדו למשוך בדברי רבנן דאסרי דאע"ג דאין כוונתם כלל שיהיה נושא המשא עכשיו ורק דעושה זה כדי ללמדו למשוך ואעע"פ שאין זה דרך משיכה מ"מ אסור לרבנן וגזרינן אטו מנהיג וא"כ ה"נ במה שהקצבים עושים יש לאסור אטו מנהיג ודלא כהדרישה שהבין בהיפך

ועוד בר מן דין אמינא אחרי דמבואר דס"ל לרבינו מלכי צדק ולהראב"ד דאיסורא דלצדדי הקרון ולאחריו לרבנן זהו משום גזירה אטו מנהיג ונראה דאינו דוקא למי שעושה זה בקשר הסוס בצד הקרון או לאחריו שהוא יבא להנהיגם כאחד אלא דהוא גזירה סתמא אטו מנהיג והיינו דכל מי שיראה דבר זה הוא יבא להיות מנהיג כאחד א"כ ממילא מובן דליתא היתר הדרישה להקצבים שאינם עושים זה לכוונת לימוד משיכה דלהכי יהיה מותר, דהתינח אם טעם האיסור היה בשביל העושה לבדו שהוא יבא להנהיגם כאחד למשוך אז היה מקום קצת לומר כסברת הדרישה אבל כיון דהאיסור גזירה אטו מנהיג הוא גזירה כללית לכל העולם דהרואה שמנהיגם קשור לצדדי הקרון או לאחריו יבא גם להנהיגם כאחד, וא"כ אין מקום כלל לחלק בזה אם כוונת העושה כן הוא ללמדו למשוך, או בשביל סבה אחרת כיון דהגזירה אינה בשביל העושה זה לבדו, והוא ברור ופשוט

ואחרי אשר נראה דס"ל לרבינו מלכי צדק ולהראב"ד דאיסורא דצדדי הקרון ולאחר הקרון לרבנן זה משום מראית העין דגזירה אטו מנהיג וכהראבי"ה א"כ קשה עליהם תמיהת המעדני יו"ט על הראבי"ה דזהו טעמא אחרינא מדבירושלמי דאתפלגון ר' יוחנן ורב ואמנם מתוך דברי הראב"ד וסגנון לשונו בסוף דבריו נראה דמפרט דפלוגתא זו דר' יוחנן ורב קאי לפרש טעמא דתוספתא דקתני ואם היו מסייעין בין במעלה בין בירידה הכל מודים שהוא אסור ופלוגתא דר"י ורב אינו קאי כלל על רישא דתוספתא דהתם הטעם לכו"ע רק משום גזירה אטו מנהיג וכהראבי"ה משום מראית העין כנ"ל, וכבר כתבתי דהגז"מ כ"כ לחדש מעצמו ואנכי חשבתי דזהו פטומי מילי, ואולם עתה רואה אנכי כי הגז"מ לקח זה מדברי הראב"ד שהביא המלאכת שלמה שהיה לפניו ולכן ראוי להתבונן בזה דבודאי לאו פטומי מילי בעלמא נינהו ואמינא ליישב קושיתי הנ"ל דר' יוחנן דאמר מפני שזה נושא עצלותו של זה וכו' הנה הוא בא להוסיף לנו ולבאר דהא דאמרינן דאם היה מסיעין הכל מודים שהוא אסור אין הכוונה דרואים אנחנו בעינינו דהוא מסייעו אלא דגם אם לא נראה הדבר להדיא מכל מקום אנן אמרינן דהוא מסייעו בעלייתו לההר דהראשון התעצל מעט והשני מאחורי הקרון דחף את הקרון בגופו וכן בירידתו מההר אנן אמרי' דהשני עיכב את הקרון שלא ירוץ מהר מההר ולזה בא רב ואמר מפני שנושאין את החבל שבינתיים דכיון דבמעלה ובירידה יתכן שיסייע האחד לרעהו א"כ תו החבל שנקשר בו צריך הוא למלאכה ואינו לנטירותא בעלמא וממילא הוי משא (עיי' משנה ראשונה ד"ה ולמשוך) וא"כ לעולם שניהם עושים מלאכה ביחד דנושאים החבל ביתד, א"כ אם יש בדרך זה פ"א עליה להר או ירידה איכא איסורא דכלאים גם קודם שבאו לשם דנושאים יחדיו את החבל שבנתיים שהוא משא מפני שצריך למלאכה וא"ש ועיי"ש בר"ש דאם קשרו בשערו פטור שאם ימשך יכאב לו והב"י הקשה כיון דפי' טעמא דאיסורא משום דגוף אותו שאחר הקרון נוגע בקרון ומנהיגו כי קשרו בשערו מאי הוה, אדרבה, כל שידחה את הקרון יותר לא יכאב לו כ"כ ואפשר דקשרו בשערו דקאמר לאותו שהוא קשור לפני הקרון וכו' ולע"ד הוא בירידה דהאיסור הוא משום דאותו שאחר הקרון יעכב הקרון שלא ירוץ מהר מההר וא"כ צריך הוא למשוך הקרון אליו ואם קשרו בשערו יכאב לו וא"ש, והרידב"ז כתב הרבה פעמים דאם דחיף להקרון כאיב לו בשקשור בשערו והביא דגם הר"ש ז"ל כתב דכאיב ליה כשידחוף בשקשור בשערו ואחרי המחילה עדות שאינו אמת העיד על הר"ש דהר"ש כתב כשימשך ולא כשידחוף ובדחיפה טענת הב"י חזקה וצ"ל דהנ"מ הוא בירידה והוא משיכה ולא דחיפה

שוב ראיתי בש"ס החדשים דווילנא שנדפס פי' הראב"ד למס' תמיד בגליון הש"ס ושם מבואר באורך הענין ומצאתי שם סברתי לחלק בין יחדיו דשעטנז ליחדיו דכלאי בהמה דבכלאי בהמה קפיד קרא על המלאכה שלא תהיה נעשית על ידי שני מינים ואין צריך שיהיו צמודים יחדיו, אלא שביחד ינהגו העגלה או ימשכו המחרישה. ולגבי שעטנז צריך שיהיה ממש חיבור יחד דכתיב ובגד כלאים שעטנז דמשמע שהבגד עצמו הוא כלאים ע"י צמר ופשתים וגם אונקלוס לא תירגם לענין חרישה מחובר כחדא כמו שתירגם לענין לבישה עכ"ל, ות"ל כי גם אנכי זכיתי לחלק כן לשיטת הרא"ש והטור כנ"ל. גם שם מבואר דטעמא דאין