עצמות יוסף על קידושין צט

אדעתא למידר אלא בעבור שפירש אדעתא למיסק הוא דדייק בגמרא אדעתא למיסק והא סליק ולא אמר כל דסליק אדעתא למיסק ולא פליגי הני לישני אלא משום דפירש אדעתא למיסק:

והרמב"ם כתב בהלכות מכירה ז"ל או שנסתייע לו לעלות וכו' ונראה לדקדק מלשון אומר ונסתייע לו לעלות כיון לדקדק בלשונו מאי דאמרינן בעובדא קמא בלישנא בתרא אדעתא למיסק והא סליק ואפשר דזה דקדק הרב המגיד משנה זלה"ה באו' זה נלמד שם מההוא דלא איתדר וכו' והרב מוהרי"ק ז"ל כתב שדבריו סתומים ולפי מה שכתבתי נראה שפוסק כלישנא בתרא ויש בזה ד' פרושים מחולקים הא' הוא פירושו של רש"י דלישנא קמא הוי בניחותא וה"ק אי בעי למטרח לאהדורי בתר שיירתא וכו' וללישנא בתרא דקמתמה תלמודא ומשמע שלא הי"ל שום עכוב לפ"ז פסקינן כלישנ' בתרא דוק' כשלא היה עכוב בדבר. ולדעת התוס' של לשון אחרון הוי בתמיה דהי"ל לחזור אחר שיירתא הלכה כלישנא בתרא הפי' הג' הוא פי' תוספי רי"ד והוא פי' רבי' האיי שכ' רבינו ירוחם העתיקו הרב מוהרי"ק זל"ה בסי' הנזכר והריטב"א כ' פירוש ד' הפך דבריו ועיקר הנפקותות שיש בפירושים ביארתים יפה בספר ראש יוסף בסי' ר"ז בס"ד:

מתני' האומר לשלוחו וכו'. בהך מתני' לא פליג ר"א ודוקא בגיטין פליג אבל הכא איכא טעמא רבה כמו שכתבו בעלי תוס' רי"ד. ואי קשיא דהתם בגיטין פריך מאי שנא רישא דלא פליג ר"א ומאי שנא סיפא וכו' ויהיב טעמא בגמרא וכיון שכן היכי מצי תנא למשתק מחלוקת האו' תנו גט דא"כ הייתי אומר דכי היכי דפליג ר"א בסיפא ה"ה דפליג ברישא אבל מדתנא ליה רישא סתמא ומייתי פלוגתא דסיפא ש"מ דר"א מודה ברישא. ונראה דממתניתין דהכא הוה שמעינן דרבי אליעזר מודה באומר תנו גט דהא קתני ליה תנא הכא סתמא ולא תני פלוגתא כלל ש"מ דלא פליג את"ק. ולענין הלכה הדבר פשוט בלשון המשנה ואם האשה אמרה לשליח התקבל לי קדושי מפ' נראה דלד"ה הויא מקדושת דבאשה ליכא שום קפידא אבל הטור כתב בסי' ל"ו שדין האשה דמי לדין האיש:

מתני' המקדש שתי נשים וכו' וכן קטן שקדש הא דנקט חלוקה בפני עצמה משום דלא דמי לההיא דלעיל דהוי בפחות מש"פ:

גמרא וצריכא וכו' וכי קמשדר סבלונות אדעתא דקדושין קמשדר לפי' רש"י דפירש לקמן דחוששין שמא קדושין הם וכו' ניחא דקאמר שפיר דאדעתא דקדושין קמשדר אבל לפי' התוס' שכתבו דחיישינן לסבלונות ר"ל כיון ששלח סבלונות חיישינן שמא קדשה כבר אם כן היכי קאמר אימא כי קמשדר סבלונות אדעתא דקדושי קמשדר ונראה דה"ק אדעתא דקדושין שקדמו לו קמשדר ולקמן נמי אמרינן ואביי לא מבעיא קאמר לא מבעיא בעלמא דלא נחית לתורת קדושין אבל הכא דנחית לתורת קדושין אימא הוו קדושין ולא היה ראוי לומר לדעת התוס' אימא הוו קדושין דהא לא חיישינן דהנך הוו קדושין:

ונראה דה"ק אימא דהוו קדושין בענין זה שקדמו לסבלונות אלו קדושין קמ"ל תוס' ה"ג מסבלי והדר מקדשי וכו' לפירש"י דגריס מקדשי והדר מסבלי פשיטא היה לו להקשות ג"כ לחלוקה האחר מסבלי והדר מקדשי פשיטא דאינה מקודשת ונראה דחידושא אשמועינן דאינה מקודשת לקולא אבל לגי' ר"י דגריס מסבלי והדר מקדשי פשיטא דאינה מקודשת הוה ליה למפרך גם אחלוקה מקדשי והדר מסבלי פשיטא דהויא מקודשת ונראה דמכ"ש דפריך ליה ג"כ אמקודשת אלא שהתירוץ ע"כ שייך לומר דקמתרץ כי היכי דתריץ אליבא דתוס' וה"ק מהו דתימא ניחוש לקולא ואפשר שזהו כוונתם באומרם אך ר"י גריס וכו' וע"כ צריך לתרץ לדעתו ג"כ דלקולא קאמר. ויש לי עוד בזה דרך אחר וק"ל:

מקדשי והדר כתבי' פשיטא וכו' לרש"י ז"ל דלא חיישינן שהסבלונות הם על הקדושין שכתבו ולהכי בכתיבה לא אמרינן שהם הוראה על קדושין שקדמו ואדרבא הוה חיישינן למעוטא לכך הוצרך לומר טעם אחר בגמרא ולדעת התוס' צ"ל דלא תירץ הכא כדלעיל ע"ד שתירץ הריטב"א ע"ש:

ובענין סבלונות יש אריכות בדברי הפוסקים ואם נביא כל מה שיש בהם מן העומק עתה יגדל נא חבורנו זה יהיה על המעיינים לטורח אם ה' יגזור בחיים אקח מועד לעיין בדיני' אלו ולייחדם בקונטרס בפני עצמו בס"ד:

וחילוק בענין סבלונות אם היה ממקום אחד והלך למקום אחר וישב שם חדש או שנה הארכתי בספר משא מלך בח"א שער ראשון ע"ש. מתני' המקדש אשה וכו' יצאו שנים בעשירי ואמר רבא גרסינן ומאי דאמר וליכא בזה אחר זה לאו מרבא קא יליף לה וק"ל

הלכה ב דף נא איתמר קדושין שאין מסורין וכו' ת"ש מי שיש לו שתי כתי בנות וכו' כולן אסורות פרש"י ואפי' אמצעית שבקטנות וקשה דהוא הפך מאי דאסיקנא בפ' האומר והתם אסיקנא דאמצעית בשמה קרי לה ומוקי סיפא שאין שם אלא גדולה וקטנה ומה לו לרש"י ז"ל לפרש כאן הקס"ד דהתם. תוס' הא' חולץ וכו' ולא מצינו לפרש וכו' לשונם דחוק דלא היה לומר דלא מצינו לפרש וכו' שנראה שעושים פי' בסוגיא וזה לא יתכן כיון דקאמר בגמ' בהדיא טעמא דקפגע ביבמה לשון אבל נראה דכונתם לומר דלא מצינו לתרץ תירוץ אחר בגמ' והם הם דברי רש"י ז"ל ואפשר דלא גרסי בדברי התלמוד טעמא דקפגע וכו'

תוספות ביע"ל קג"ם ור"ת מפרש וכו' לרש"י ז"ל יל"ד אמאי לא קחשיב ההיא דלא אפשר ולא קמכוין דבהדיא אמרינן בפרק כל שעה דהוי תיובתא דרבא. ונראה דהכל הוא בכלל הלמ"ד לדעתו ז"ל. ואין לדקדק מה מקשים התוספות אמאי לא חשיב פשע בה ויצאת לאגם דילמא יציאה לאגם נכנס ביו"ד דיע"ל כי היכי דיאוש שלא מדעת נכנס בו ושמא תאמר דאין לומר כן כיון דיצאת לאגם לא הוי תחילת הדיבור הרי ימי לידה כתב ר"ת דהוי בכלל למ"ד עם שהלמ"ד אינו תחילת הדיבור ונראה דהתם הלידה היא העיקר אבל הכא עיקר פלוגתייהו הוא בעבור הפשיעה וה"ל למנקט פ' בסימן זה. עוד כתבו ומ"מ לא הוזכר אלא וכו' פי' לבד מהכא בקדושין שאנו בו ולשון מ"מ מגומגם ונראה דה"ק שרש"י פי' לחי ור"ת פירש ימי לידה ובני נרבונה פירוש אחר ואיך יתכן בזה כ"כ פירושים כנראה שחולקים במציאות ולכך כתבו שאינו ממה שיקשה דמ"מ לא הוזכר כי אם ביאוש וכו' וכיון שכן שפיר מצינו לפרש מה שנרצה. אך לשון מ"מ נראה שהוא כמו דוחק ואפשר דה"ק דמ"מ לא הוזכר אלא שם והוא דוחק למה לא הוזכר גם כן בשאר דוכתי עוד כתבו וא"ת אמאי לא חשי' וכו' והלכה כאביי דהא מסקינן וכו'. וקשה בעיני דהא בפרק המפקיד קאמר אביי דאפי' למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור הכא חייב וכו' וכן רבא קאמר למלתיה לד"ה א"כ אע"ג דפסקינן הילכתא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אפשר דהכא הוי הלכה כרבא דהא רבא אמר למלתי' לד"ה. ונראה דדברי התוס' צריך להבינם ע"ד אחרת והוא דבספרים כתוב אחר פלוגתא דאביי ורבא והלכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב והוא באמת דבר דלא שייך אפלוגתייהו אלא ע"כ אית לן למימר מדקאמר והלכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב היינו משום דשייך אעיקר פלוגתא דאביי ורבא ופסיק תלמודא כאביי ואע"ג דרבא קאמר אליבא דכ"ע מלתיה היינו לכאורה אבל מדקאמר תלמודא הך והלכתא כנראה שבאו לפסוק כאביי ולהכי קמקשו התוס' מאי דהקשו אך לא כתוב כאן ולהך ספרים לא קשיא ולא מידי אבל בה"ג פירש שבספרים אינו כתוב כאן כי אם התם וזהו לשון אבל כלומר שאינו כאן אבל התם גבי צריפא דאורבני כתבו ולה"ג לא קשיא ולא מידי והתוס' מתרצים אפי' לספרים דכתוב כאן זה נראה בדוחק ואפשר שר"ח גריס בהדיא גבי הך שמעתין והלכתא ומקשי' לר"ח ובתוס' פרק המפקיד גבי צריפא דאורבני כתבו בשם ר"ח על ההיא דצריפא וצ"ע ומה שכתבתי נראה בדבריהם ומ"ש התם בפרק המפקיד בשם ר"ח לא כיוונו כי אם להביא ההלכה ולא יותר

הלכה א דף נב פיסקא א"ר ש"מ המקדש וכו'. תוס' המקדש בפירות שביעית פי' בקונ' ולא אמרינן לאו ממונו הוא לקדש בו את האשה כיון דלא בא מטעם זכייה ויל"ד היכי סליק אדעתיה דלא יהא מקודשת ומ"ש מכל הפקר דעלמא דכיון דזכי איניש בגויה הוי כשלו לגמרי. ונראה דהייתי אומר דדמי למקדש בחלקו דמשלחן גבוה קזכו הכא נמי רחמנא זכי ליה אך קשה דנראה דזה דמי קצת לתירוץ השני שכתבו דלכם ולא לסחורה וכו' והנראה דהטעות הוא דכיון דהכ