עצמות יוסף על קידושין צח

מדרש תורה משום הכי אתא חזקיה וחלק עליו ואמר דאינו כן אלא הלכות וכר"מ א"נ אתא לומר דלא נימא דהוי הלכה למשה מסיני לזה אמר הלכות וכו' אלא דקשה דהיה לו לפרש יותר עשרה קבין חכמה פירש"י תורה ודרך ארץ והדין עמו דהא תורה נמי היתה בבבל דבבל זכתה ללמוד וללמד כדלקמן אבל דרך ארץ לא היה שם אבל חנופה וגסות הרוח כדאמרינן בשמעתין. וגסות לבבל לא נחית מל' זה נר' שמודה דנחית לעולם אלא דפריך מי לא נחית נמי לבבל ומן הפסוק נר' שהכל ירד לבבל וכמו שהוכיח הריטב"א ז"ל שהאיפה י"ח קבין והוה לי' למפרך והא כל גסות לבבל ירד

הלכה יא ד' מט ונ' מתני' ע"מ שאני כהן וכו' בן כרך וכו' כבר כתבתי למעלה דלר"ש הוי הכא טעמא משום שבח יוחסין דלא דמו יחסות' דבן כרך ליחסותא דבן עיר ועינינו הרואות. ורש"י ז"ל תפס הפירוש לענין ממון לדעת רבנן אבל בחלוקת שביתו קרוב למרחץ לכאורה היה נר' שהוא ענין ממון ולענין יחוס לא מייתו הכרח לר"ש אלא משפחה מגודלת. ונראה דהכ' נמי משום יחוס נגעו בה שמי שביתו קרוב למרחץ אין אשתו הולכת למרחוק כי חרפה היא מאד. גמ' ההוא גברא דזבין וכו' רוב המפרש' פי' דאיירי שגילה דעתו קודם שהיה רוצה לעלות והדברים מוכיחים שאין אדם עשוי למכור כל קרקעותיו אם לא לעלות וכן מוכח לישנא דזבין נכסי אדעתא וכו' אלא שבעל המכר לא פי' ולא מידי ולכך אמר רבא דדברים שבלב אינם דברים. ויל"ד היכי בעי למפשט ממתני' דהמקדש את האשה ואמר קסבור הייתי שהיא כהנת וכו' וממתני' דמעילה דהתם לא איירי שגילה דעתו כלל כי הך עובדא והיה נראה לתרץ דע"כ התם נמי בהכי איירי שהיה אומר שדעתו היה לישא אשה כהנת אלא שלא פי' הדבר בעת הקדושין ודכוותה בההיא דמעילה דאל"כ פשיטא וכי תעלה על דעתך להיותו נאמן באומר קסבור הייתי וכו' אלא ודאי דאיירי שהיה מגלה דעתו קודם לכן אלא דעדיין לא נתחוור דעתי בזה שהרי עדיין יש לחלק דהתם לא גילה דעתו באותה אשה שהיה רוצה לקחתה ע"מ כן ובשעת הקדושין לא אמר ולא מידי דדוחק לאוקומי מתניתין בכה"ג דה"ל לתנא לפרושי. ונר' דרבא דקדק והאריך בלשונו ואמר הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים כנראה לשון מיותר ודי שיאמר הוי דברים שבלב ואינם דברים אלא ודאי ה"ק הוי הכא דברים שבלב וקי"ל בעלמא דדברים שבלב אינם דברים ודכותה הכא אין לחלק אע"ג דהכא איכא גילוי דעת והשתא בעי מנא ליה לרבא הא דבעלמא דדברים שבלב אינם דברים ופשיט ליה מהני מתניתא ומינה למד רבא דה"ה היכא דאיכא גילוי דעת דלא שנא אבל מאי דפשיט רבא היינו היכא דליכא גילוי דעת מעיקרא ובאמת דהקושיא אכתי קיימא מנ"ל לרבא להשוות הדינים ולומר דכך הוי דברים שבלב אינם דברים היכא דליכא גילוי דעת כמו היכא דאיכא גלוי דעת. לכך נראה לפ' דהכי קא פשיט כיון דקתני בהך מתני' דסבור הייתי דהוי' מקודשת כנר' דאין קדושין אחרים תופסים בה ואמאי והא איכא ספק בדעתו אם כיון לכך ותהוי ספק מקודשת ומשני דהכי נמי קאמר ודכותה איכא למימר בההיא דמעילה דכיון דהוי ספק אפשר דמייתי חולין בעזרה אלא ודאי דקי"ל דאפי' שיהיה אמת כיון דהוי דברים שבלב אינם דברים כלל. יקריב אותו לרצונו וכו' פירש"י יקריב אותו קרא יתירה הוא משמע דאי לא הוה קרא דיקריב אותו לא הוה שמעינן דיקריב אותו. ויל"ד למה לי קרא דיקריב אותו אני אשמע דכופין אותו מדאיצטריך קרא דלרצונו דלמאי איצטריך מהי תיתי דלא יהא לרצונו אלא ודאי דאית לן קרא דכופין אותו ולהכי איצטריך לרצונו לומר שיאמר רוצה אני. ונר' דאי לא הוה כתיב קרא דיקריב אותו הייתי אומר מכח לרצונו דאם היה מגלה בדעתו שאינו רוצה עושין לו הפצרה שירצה דשיקריבנו לחודיה לא הוה שמעינן ליה וזהו לרצונו אבל אם הריצוי הוא ע"י כפייה הייתי אומר דלא מהני להכי איצטריך יקריב אותו ללמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ויל"ד מה מייתי מהך מתני' דשאני הכא שדבריו שבלב אינם דברים בשביל שדיבר בפיו הפך מה שבלבו אבל בהך עובדא אינו כן שמה שבפיו אינו להפך שהרי לא דבר הפך זה. ונראה דכיון דמאי דהודה הוא ע"י כפייה לא מקרי רצון ולא דיבור. הבא לי מן החלון וכו' פרש"י לא היה בלבו מכיס זה אלא מכיס זה ובמעילה פרש"י לא היה בלבו מחלון זה אלא מחלון זה האמת שלשון לא היה בלבו אלא על זה מורה הכונה כמו שפרש"י הכא והתם במתני' תנינא לא היה בלבו אלא מזה וכו' היל"ל מזיד הייתי לא משוי איניש נפשיה רשיעה וכו' ואע"ג דהתוס' אמרו בפ"ק דב"ב דמהימנינן ליה משום דהוא בעל תשובה שאינו רוצה להביא חולין בעזרה מ"מ לא נמלט הדבר באומר מזיד הייתי דמשוי נפשיה רשיעה ומשום הכי ניחא טפי לומר בלבי היה וכו' שאין מי שיכחישנו אבל בב"מ שב' עדים מכחישים אותו ואומר אכלתי ניחא ליה טפי לומר מזיד הייתי ולא להכחיש העדים כיון דאפשר לתלות ולומר שהוא בעל תשובה תוס' דאיתיליד אונס' באורחא ולעיל שהוצרך לומר וכו' הנראה ברור בדברי התוס' הוא שהם ז"ל מפרש כפירושם בהך שמעתא הפך רש"י ז"ל וזה שמה שפרש"י ז"ל ללישנא קמא פירשו התוס' ללישנא בתרא וזה שדעתם ז"ל דלישנא דאי בעי סליק ה"ק אי בעי הוה סליק בלי שום עיכוב אבל אי הוה איתיליד אונסא באורחא הוה הדרי זביני וללישנא דאי בעי לא סליק בתמיה ה"ק אי בעי הוה שכיח שיירתא אי הוה מהדר אבתרא אבל באונס גרידא לא מהדר זביני וזהו החילוק שיש בין דברי התוס' לרש"י והוקשה להו דלמה ליה לרבא למיהב טעמא משום דדברים שבלב אינם דברים דהא אפי' תימא דהוו דברים לא מהדר זביני כיון דלא מיאנס לכך כתבו ז"ל דללישנא קמא איירי דהיה אונס בדבר ולכך אי לא היה טעם זה דדברים שבלב הוה מהדר זביני וללישנא בתרא דבאונס גרידא לא מהדר כיון דמצי למהדר בתר שיירתא צ"ל דלעיל איירי דאיתייליד ליה אונס גדול דאפי' מהדר בתר תיור גדול לא היה יכול לעלות ולכך הוצרך רבא לומר טעמא דדברים שבלב וכו' והוזקקתי לזה לפי שראיתי כתוב בדברי הרב מוהרי"ק זלה"ה בטור ח"מ סימן ר"ה ז"ל דמדברי התוס' משמע שמפרשים אי בעי לא סליק בניחותא כלומר שא"א לו לעלות ע"י תיור ע"כ כנר' שהבין שהתוספות מפרשים כן אהך עובדא דמייתי לה מאי דקאמר אי בעי לא סליק ואינו נר' כן מן הסוגיא כלל מדקאמר מאי בינייהו נר' דהנך לישנא לא פליגי בהך עובדא כלל והיל"ל במאי קמפלגי אי הוו פליגי ואמתות התוספות הוא דמ"ש דא"א לעלות ע"י תיור לעובדא דלעיל קאי אבל בהך עובדא דהכא לעולם לא הוה אונס בדבר כלל ואפשר שכתב הרב מוהרי"ק כדי שלא לומר דפליגי רש"י והתוספות מן הקצה אל הקצה דלרש"י כשהוא בניחותא הכונה היא אי בעי למשכח שיירתא ולתוספות הוי פירוש אי בעי סליק בלי שום אונס אבל אי הוה אונס לא הוה סליק ומיהו נ"ל דלישנא דבתמיהה נראה יותר לומר דה"ק אי בעי למטרח שיירתא לא הוה סליק כנ"ל. ולענין הלכה בהנך עובדי קי"ל כעובדא קמא בלישנא בתרא דכל דסליק אדעתא למיסק והא סליק דלעולם הוי הלכה כאיכא דאמרי אלא דתמיה לי על דברי הרב בעל נמוקי יוסף שכתב בפרק איזהו נשך גבי מתניתין דמכר לו בית וכו' דאמרי' משלשין את הפירות כתב בשם הרשב"א וכן בזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י ולא סליק א"נ סליק ולא איתדר ליה דהדרי זביני א"א ללוקח וכו' ומדקאמר בסליק ולא איתדר דהדרי זביני משמע שפוסק כלישנא קמא דכל דסליק אדעתא למידר והא לא איתדר איברא שמ"ש הרב הנמוקי בשם הרשב"א הביאו הר"ן ז"ל בפרק זה בפי' ההלכות ולא כתב לשון זה שהוסיף בו הרב הנמוקי וגם ה"ה בפי"א מהלכות מכירה שהביא דבריו לא הזכיר כלל מזה עוד נראה לי מהך עובדא מדקאמר דזבין אדעתא למיסק לא"י וכו' ולא קאמר אדעתא למידר דע"כ לא פליגי אלא בזבין על מנת למיסק דלמר עיקר הסילוק הוא לדור ולמר הוא הסילוק לבד דה"ק רבא אדעתא למיסק והא סליק אבל אם היה מתנה ואומר ע"ד לדור נראה דלא פליגי הני לישנא ולישנא בתרא מודה ללישנא קמא שכל שלא דר הדר זביני והדברים נראים לי ברורים ומוכרחים מצד עצמם. ותמיה מילתא על מ"ש הטור בח"מ סימן ר"ז ז"ל ואם פירש בשעת המכר ע"ד לדור וכו' המקח קיים כיון שעלה דהא כיון שהתנה ע"ד לדור מנא ליה דכיון דסליק המקח קיים ולא יצטרך לדור ואפשר שיפרוש לשונו במ"ש ואם פירש קאי אדלעיל דזבין נכסיה אדעתא למיסק וכבר הזכיר הוא לישנא דגמ' ומ"ש ע"ד לדור ר"ל שודאי כך הוא דעתו של אדם דכל דסליק