עצמות יוסף על קידושין ק

שביעית משל אשה לא סמכה האשה דעתה בה והתוס' היה להם להאריך בזה וקצרו במובן. עוד כתבו וכן משמע לקמן וכו' הא דלקמן איתא גבי ערלה שאם מכר וקדש בדמיהן מקודשת אבל שביעית אמרינן לקמן דתופס את דמיו ואינו יוצא לחולין וכו' והתוס' נר' שאינם מביאים הראיה אלא במדרגות דכי היכי דבערלה דאסור בהנאה אם מכרן מקודשת בדיעבד כמו כן בשביעית שאינו אסור בהנאה לפחות נאמר דבדיעבד יהא מקודשת כנ"ל:

תוס' אפי' במקום שנעשית צרה וכו' הוקשה להו לתוס' דמה חידוש הוא דאשה נעשה שליח לחברתה ועל זה בא תירוצם שהחידוש הוא דאפי' במקום שנעשית צרה נעשי' שליח והטעם משום דהוי עדות במע"ש. א"נ וכו' פי' שעיקר החדוש הוא דאשה נעשה שליח ואפי' קבלה הקדושין סתם והן עשאוה מעיקרא שליח וכמ"ש הרא"ש וגם נעשה אפילו במקום צרה ומטעם שכתבו מעיקרא. תוס' והוא לא אמר וכו' תימא מאי מחמת וכו' דהא שמעי' בסמוך דבגזל דידה מקודשת יל"ד אמאי מייתי מהא דשמעי' דבגזל דידה מקודשת טפי וכו' ולא מוכח לה מדברי רב עצמו דאמר ואפילו בגזל דידה משמע דגזל דידה ניחא טפי מגזל דאחרים ונראה דממלתיה דרבא ליכא למימר דשאני גזל דידה כדי להיות מקודשת ולכך מייתי לקמן דמקודשת בגזל דידה וכו' ותירצו התוס' דהא דמהני גזל דידה טפי ה"מ בשדיך וכו' אבל בדלא שדיך וכו' ורב הוה מיירי בדלא שדיך ויל"ד כיון דע"כ אהך קושיא דפריך בגמרא צריך לתרץ דיש לחלק בין גזל דידה לגזל דאחרים ובשדיך ללא שדיך אם כן מאי פריך לרב מתיבי וכו' והא מתניתין בגזל דידה וקאמר רב וכו' ונראה דאינו ממה שיקשה דהא רבי יוחנן הוא דאמר מי אמר רב הכי ובודאי דכי אמר זה להך שמעתא דרב קמיה רבי יוחנן אמר זה עם כל המסקנא דאסיקנא אליביה דהיינו בגזל דידה ולא שדיך אבל סתמא דתלמודא פריך אמימרא דרב דאכתי לא הוה אסיק אדעתין שום חילוק בדברי רב והתלמוד הוא דגילה האמת במלתי' דרבא ועו"ק בדברי התוס' שכתבו דגריע גזל דידה מגזל דעלמא היכא דלא שדיך וא"כ היכי קאמר רב במלתיה ואפי' בגזל דידה דמשמע דלא גריע גזל דידה מגזל דאחרים. ונראה דבגזל דידה יש ב' בחינות הא' הוא דאיכא למימר דכיון דקבילו אחילתי' ובזאת הבחינה עדיפא גזל דידה מגזל דעלמא. הבחינה הב' היא הפך זאת דבגזל דידה ולא שדיך גרוע טובא וכמ"ש התוספות ורב השמיענו הבחינה השנית שהיא אמיתית ולא נחוש על הבחינה הראשונה מ"ש ואפי' בגזל דידה דסד"א דכיון דקביליה אחילתי' קמל"ן דאינה מקודשת דכיון דלא שדיך הסברא נותנת דגריע טובא וכו' ומוהריב"ל בח"א דף מ"א כתב על דברי התוס' דל"ג אפילו בגזל דידה אין צורך לזה ובתוספי הרא"ש ז"ל מצאתי שכ' דמה שכתבו ואפי' הוא שדיך כלומר ואפי' בגזל דידה והיכא דשדיך אמרינן דהוי מקודשת הכא דלא שדיך לא הוה מקודשת משום דגריע כ"כ על דברי התו' ומיניה נלמוד שיש בגי' התוס' הך לישנא הפך מה שכתב הרב מוהר"י ן' לב זלה"ה עוד כתבו וא"ת מאי אתא רבי יוחנן לאשמועינן קשה למה לא תירצו התוס' כמו התירוץ שתירצו אליבא דרב דלקמן דקמל"ן רבי יוחנן דאפי' מדרבנן אינו קדוש ולא חיישינן להחמיר ויהיה קדוש. ונראה דלישנא דנקט רבי יוחנן אינו יכול להקדיש לא משמע הכי דה"ל למנקט גזל ולא נתיאשו הבעלים אינו קדוש והוה משמע דאינו קדוש אפי' מדרבנן מדנקט אינו יכול וכו' משמע שמצד עצמו אין לו שום כח להקדישו וע"כ הוי עיקר הדבר כמו שפירשו התוס' דקמל"ן דאין הנגזל יכול להקדיש וכו'. א"נ נראה לתרץ דכשתירצו התוס' אליבא דרב מתורצת נמי אליבא דרבי יוחנן וקאי נמי אדלעיל אקושיא שהקשו אליבא דרבי יוחנן כנראה עוד יל"ד כיון דכל עיקר מימרא דר' יוחנן דגזל ולא נתיאשו אינה לאשמועינן דין דנגזל אם כן מאי פריך בגמ' והוא לא אמר והאמר רבי יוחנן ואמאי פריך מר' יוחנן ולא ממתניתין וה"ל למפרך והתנן באלו מציאות דאם לא נתיאשו הבעלים הרי הוא שלו. ועוד מאי דקאמר רבי יוחנן מי אמר רב כוותיה משמע שכל עיקר של רבי יוחנן הוא לומר דאם לא נתיאשו לא הוי שלו ולא ה"ל למימר אלא מי אמר רב במתניתין דאיהו לא אשמועינן אלא בנגזל ורב בגזלן ובמה שכתבו התוס' לקמן בקושיא שהקשו אליבא דרב מאי קמ"ל ותירצו דמאי דאשמועי' רב היא דלא אזלינן לחומרא ודכותה היה ההיא דרבי יוחנן א"ש דלא מייתי אלא מרבי יוחנן וזהו כונת התוס' בשנותם את טעמם פעם ושתים באומרם והשתא מייתי שפיר תלמודא מר' יוחנן כלומר דאל"כ תקשי לן מאי דמקשינן אמאי פריך והוא לא אמר מרבי יוחנן ולא מן המשנה עצמה ובמה שכתבו התוס' על ההיא קושיא דרב ניחא עוד קושיא אחריתי דיש להקשות במאי דפריך בגמ' מיתיבי קדשה בגזל וכו' מאי קושי' לרב ולדידך מי ניחא הך ברייתא עם מתני' דאלו מציאות דקאמרי' בהדיא דאם לא נתיאשו לא הוי שלו וליכא לאוקמי הך ברייתא דקתני מקודשת בנתיאשו דאם כן השתא נמי לא פריך ולא מידי ולא מוקי לה בהכי דאם כן מילתא דפשיטא דהוי מקודשת ולמה ליה לתנא למתני' ובתירוץ התוספות ניחא שפיר דהך ברייתא על מתניתין דאלו מציאות לא קשיא ולא מידי דאיכא למימר דהך ברייתא להחמיר בקדושין קאמר דהויא מקודשת אבל לרב דאפי' להחמיר קאמר דלא חיישינן קשיא. אך קשה שהתוספות קמקשו לרב ולמה לא קבעו קושייתם על דברי המקשה דפריך מיתיבי וכו' ומאי קושיא ולדידיה מי ניחא הך ברייתא במתני' ומה שתירצו להך ברייתא עם מתני' כמו כן יתרצו אליבא דרב. ונראה דלבריית' לא הוה קשה דהיינו יכולים ודאי לתרץ בפשוט דהוי לחומרא אבל לדברי האמורא הוה קשה ביותר שהאמורא הי"ל לפרש אם הוא לא כיון אלא לומר דלא חיישינן דרבנן ומ"מ דחקו התוספות עצמם לתרץ דלרב נמי מתרצים הכי וק"ל. עוד יל"ד דמה מקשים לרב מאי קא משמע לן דהא חידושא רבה אשמועינן כיון דהמקשה פריך ליה מיתיבי קדשה בגזל וכו' והוצרכו לחלק בין שדיך ללא שדיך ובלאו רבא לא הוה שמעינן חדושא. ונראה דאין לומר דקא משמע לן דאפי' בגזל דידה אשמועי' דאינה מקודשת דפשיטא דגרע גזל דידה בדלא שדיך טפי מגזל דאחרים כיון דבגזל דאחרים דשמעינן בההיא מתניתין דאינה מקודשת כל שכן בגזל דידה דלא שדיך ולכך הקשו התוספות מאי קא משמע לן ומתרצים דקא משמע לן דלא נחמיר בקדושין וכו'. ודע שהרב מוהריב"ל זלה"ה רצה להוכיח בשיטותיו דהתוס' חולקים על דברי הרמ"ה ז"ל מדמקשה לרב מאי אתא לאשמועי' דאם איתא דס"ל לתוספות דינו כל הרמ"ה שכתב ז"נ שאם נתייאשה האשה ממנה והחזיר לה אינה מקודשת משום דליכא יאוש ושינוי רשות מאי האי דקמקשי התוס' מאי אתא לאשמועינן דאני אומר דאתא לאשמועינן דאפי' איכא יאוש אם קדשה בגזל דידה אינה מקודשת. ולפי מה שכתבתי והוא האמת בלשון ואפי' דקאמר רב הוא לומר דלא מבעיא בגזל של אחרים ניחא שפיר הך קושיא דאי מיירי בנתייאשו הבעלים אם כן בגזל דאחרים אמאי אינה מקודשת הא איכא יאוש ושינוי רשות וליכא למימר דבגזל דאחרים איירי בלא נתייאשו הבעלים ובגזל דידה איירי שנתייאשה האשה דע"כ צ"ל דכל החלוקה איירי בחד' מילתא ובזה נתבטלה הקושיא דמהריב"ל ז"ל הנראה לע"ד. ודברי הרמ"ה שכתב הטור בסימן כ"ח אבל גנב או גזל משלה וכו' אאחר יאוש שכתב למעלה קאי ובעל שילטי הגבורים כתב לשון הרמ"ה ז"ל אבל גנב או גזל משלה אפי' לאחר יאוש ולא שדיך וכו' וטעמא דמילתא הוי לדעתו ז"ל דיאוש לחודיה לא קני אלא אם כן איכא יאוש ושינוי רשות וכשגנב מן האשה והחזיר לאשה עצמה ליכא שינוי רשות וא"כ היאוש שעשתה אינו כלום. וגם דקדק הרמ"ה ז"ל כן מתוך הסוגיא דפריך לרב דקאמר קדשה בגזל וכו' ומוקי לה בגזל דידה והדר פריך והא מתני' בגזל דידה וקאמר רב וכו' ומאי קושי' נימא דהך ברייתא איירי לאחר יאוש ומלתיה דרב קודם יאוש וכ"ת אי אחר יאוש מאי למימרא פשיטא דהויא מקודשת הא אשמעי' דאע"ג דליכא שינוי רשות הויא מקודש' אלא ע"כ אית לן למימר דאין לחלק בין נתייאש ללא נתייאש ואע"ג דמעיקרא קס"ד דמקשה כד הוה פריך מהך ברייתא דאיירי בגזל דאחרים ואפי"ה הויא מקודשת אע"ג דלא נתיאשו הבעלים שאני התם דהיה אומר כן לחומרא לפי הקס"ד אבל לדעת המתרץ חילוק זה נכון אצלו דכיון דליכא שינוי רשות מאיזה טעם נחוש להחמיר ע"כ הוכרחו לחלק בין שדיך ללא שדיך ולעיל דפריך לר' יוחנן והוא לא אמר וכו' אין לתרץ ולומר דמשו"ה קמתמה ר' יוחנן משום דהו' ס"ל דרב אמר אפי' אחר יאוש וס"ל לר' יוחנן דמקודשת