עצמות יוסף על קידושין צה

עולה על דעתה להתקדש בכל הפקדון ונמצא חסר השתא נמצא שלא נגמר רצונה כלל ולמה תהיה מקודשת. והרא"ש ז"ל פירש שמעתין שהאשה לא ידעה שיווי הפקדון כלל ועיקר ולכך גמרה דעתה שתתקדש אפילו בפרוטה שיש בו וראיתי בהריטב"א ז"ל שכתב ז"ל פי' משום דלישנא דפקדון שיש לי בידך משמע במה שיש מן הפקדון בידך בין רב למעט והיא נתרצה בדבר ומיירי דאמר' אין דאלו בשתיקה לא סגי דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא ואפילו בשדיך אבל כיון שאמרה אין מקודשת ואינה יכולה לומר סבורה הייתי להתקדש בכל הפקדון ולא נתרציתי בשוה פרוטה ע"כ הנה מדבריו ז"ל נראה שלא חילק חילוק הרא"ש ז"ל וכל עיקר כונתו לתרץ הקושיא שכתבתי והיא משום דקאמר התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך אבל אם היה אומר התקדשי לי בפקדון לבד לא היתה מקודשת:

ונראה שלא חילקו חילוק הרא"ש ז"ל אבל הרא"ש ז"ל נראה שמחלק גם כן חילוקו של הריטב"א שהרי כתב ז"ל וגם הוא אינו חייב להשלים כיון שלא הזכי' סכום בשעת הקדושין ויש לפרש דבריו שלא הזכיר סכום היינו בעבור שאמר התקדשי בפקדון שיש לי בידך משמע הן רב הן מעט אבל אם היה אומר התקדשי לי בפקדון שיש לי אין לך סכום גדול מזה:

אדתני סיפא ובמלוה וכו'. קשה לעולם דאיירי דלא קביל עלי' אחריות ונקט מלוה להודיעך כחו דר"ש דאי היה או' ר"ש דפקדון שקבל אחריות הוי בלא קבל עלי' אחריות הייתי טועה בדעתו דס"ל דמלוה אפילו ישנה בעין אינה מקודשת דמלוה להוצאה נתנה להכי נקט מלוה משום ר"ש אבל ברבנן ליכא למטעי בדעתו כלל דהא כיון דבפקדון אפילו לא נשתייר ש"פ ס"ל דמקודשת ע"כ ס"ל דכל מה שחייב האדם הוי כאילו המעות הם בעין:

כלל ונראה דלא אמרינן דנקט זה להודיעך כח ודברי פלוגתי' אלא דוקא היכא שהחידוש הוא באותו הדבר עצמו שחולקים עליו אבל הכא אינו כן שהמחלוקת שחולקים שלת"ק אפי' לא נשתייר ולרבי שמעון אם נשתייר אין אם לא נשתייר לא אין שום חידוש בין מלוה לפקדון אלא דאנו אומרים דנקט הכי לאשמועינן חידוש אחר מבחוץ לדעת ר"ש וכן לא יעשה דנקט ת"ק במלתי' מלתא דלא שייך במחלוקותם אלא כי היכי דלא נטעי בדברי האחד בדין אחר כנ"ל:

עוד קשה מאי פריך נפלוג ולתני וכו' דהא כולה בדידה בסתם שלא קבל כלל אחריות אלא בסתמא דבפקדון הוי סתמא לא קביל ובמלוה הוי סתמו כפירושו:

כלל ונראה דכולה בדידה שייך שיהיה במאי דמקשי' דהיינו קבל גמור ולא קבל אחריות כלל אבל סתם ענין אחר הוא ואינו מעין הקושי' דפריך בגמרא ועוד דסתמא במלוה היינו קבל גמור ולא הוי זה כולה בדידה:

עוד קשה מאי פריך נפלוג וכו' דהא שייך לתרץ ולומר נעשה פקדון באחריות מלוה ונראה דלא שייך לומר נעשה אלא כשהדבר השנוי יש בו חידוש יותר דאז שייך לומר נעשה אותה החלוק' עם שאינו כ"כ עם אותה השנויה אבל פקדון באחריות ומלוה דתרוייהו שוו אהדדי ואין ביניהם חילוק כלל לא שייך לומר נעשה בזה ואלא הא דאר"ה וכו' קשה דר"ה יאמר לך דבמלוה פליגי אי מקודשת במלוה או לא עוד קשה אמאי לא פריך לר' אמי דאמר בב"מ פ' השואל דאפילו לא בקע בו קנאו נימא כתנאי אמרה לשמעתי' ולא מצי לדחוק ולומר דבמלוה פליגי אי במלוה מקודשת או לא דהא ר' אמי ס"ל דהמקדש במלוה אינה מקודשת דקאמר ש"מ מדר' אמי תלת וכו' ונראה דר' אמי דאמר דבמלוה פליגי כדמעיקרא ואיהו לא קאמר הך דינא כי היכי דלקשי ליה נימא כתנאי ולא אתא כי אם לפ' המשנה דהיתה אוכלת וכו' ופירשה אסיפא וס"ל כתנא דמתני' אבל רב דאוקמא ארישא ומימרא דמקדש במלוה אמרה באפי' נפשה לכך פריך ליה בגמרא לימא כתנאי ורב הונא הוא תלמידו של רב אין ראוי שיחלוק על רבו ואם לא מוקי פלוגתי' דהני תנאי במקדש במלוה אין לו לרב הונא לחלוק עליו ולא אשכח שום פלוגתא אחריתי אלא דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה לכך פריך לימא כתנאי וכו':

ועוד נראה לרב הונא דא"א כלל דאי פליגא בלהוצאה ניתנה ואפי' הכי קאמר ר"ש דמקודשת מ"מ רב הונא אתי כתנאי דהא לר"ש היא מקודשת ואפשר דטעמא הוי דכיון דלאו להוצאה ניתנה הוי כאילו לעולם היא בעין ובמה שנשתייר הוי מקודשת ודוחק עוד קשה אמאי לא קמשני אקושי' קמייתא דפריך אליבא דרב נימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת וי"א מקודשת וכו' דפליגי ברשות בעלים לחזרה כגון שלא הוציאה כלל ודמי לפלוגתייהו דהכא ונראה דא"כ אמאי קאמר ושוין וכו' דאי מלוה בעין לרבנן אינה מקודשת דהוי כאילו ניתנה להוצאה אמאי במכר קנה. ולהכי גם כן לא מוקי לה במלוה דאחרים דהויא פלוגתא לקמן דא"כ אמאי שוים במכר וק"ל:

לימא כתנאי התקדשי לי בש"ח וכו' האי ש"ח ה"ד אילימא ש"ח דאחרים היינו מלוה ביד אחרים:

קשה נימא דמלוה ביד אחרים דקאמר היינו אפילו איתא המלוה בעין ביד אחרים וטעמא דר"מ דאמר מקודשת הוא דכיון דהיתה בעין אפשר לו לחזור מהם ולהכי מקודשת וטעמא דרבנן הוא משום דלא אפשר בחזרה וחלוקות הברייתא הם לא זו אף זו. ונראה דלא שייך אפשר בחזרה או לא אפשר אלא דוקא באשה כיון דהמעות ביד האשה דאפילו בחזרה הוי כאילו נתנם ביד האשה אבל היכא שהמלוה ביד אחרים אע"ג דהוא בעין דאפשר לו בחזרה מ"מ כיון דמקדשה במלוה שהוא ביד אחרים ולא חזר מאותה מלוה הויא מלוה ולא שאני לן בין היא בעין לאינה בעין היכי שמקדשה במלוה שהוא ביד אחרים. היינו מלוה ביד אחרים וכו' קשה נימא דפרושה קמפרש שטר חוב דלא הוי ש"ח דידה אלא שהיה לו מלוה ביד אחרים. ונראה דהכא לא מצי למימר הכי דא"כ היל"ל אחרים התקדשי לי בשטרי חוב ומפרש דהיינו שיש לו מלוה ביד אחרים או היל"ל שהיה לו מלוה ביד אחר ומפרש הש"ח שהזכיר למעלה להכי לא קאמר פרושי קמפרש עם שבאמת אין צריך לזה דהכא נראה לו דוחק ודוקא לעיל דליכא שנויא אחריתי קמשני הכי וק"ל:

אלא בשטר חוב דידה:

יש להקשות אמאי לא מוקי כשהמלוה הוא בעין ופליגי במאי דפליגי מעיקרא דפליגי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה וכו' וליכא למימר דאם כן הא אפליגו בה חדא זימנ' דהא השתא כדקאמר דפליגי בשטר חוב דידה וכו' ע"כ פלוגתא דלעיל לא הויא ברשות בעלים לחזרה אלא פלוגתא הוי אפילו אינה בעין ולא קשיא לן תרתי למה לי ולהך דפריך דקמפלגי אי מלוה להוצאה נתנה צ"ל דטעמא דר"מ דאמר מקודשת היינו דוקא ביש בה שוה פרוטה בעין דאם לא כן למה תהיה מקודשת לר"מ:

ואפשר דהכא אין צריך שיהיה בעין לר"מ והויא מקודשת ולעיל דהוצרך ר"מ ש"פ נשתייר וכו' היינו משום שנגנב ולא נהנה ממנה כלל ולהכי צריך בה שתהנה משוה פרוטה לפחות:

במלוה בשטר במאי פליגי הך קושי' על דברי הברייתא בפני עצמה קיימה דלא נמשכה קושיא זו מצד תירוץ דהא מעיקרא נמי כשאמר אלא בש"ח דאחרים נמי קשה במלוה בשטר במאי פליגי וכו' ובמ"ש התוספות בד"ה לעולם ש"ח וכו' וא"ת ומ"ש וכו' לכאורה היה נראה שקושייתם גם כן קיימא אמאי דפריך מעיקרא אילימא בש"ח דאחרים וכו' דמשמע דאי איירי בש"ח דאחרים ניחא וקשה דמאי שנא. ונראה דאה"נ אלא רצה בעה"ג לתקן הברייתא מעיקרא:

והרשה עליהם פרש"י כתב הרשאה עליהם באמת שהרשאה על מלוה ע"פ כפי הסכמת רוב הפוסקים אינה מדינא דגמרא אלא מתקנת הגאונים ז"ל וגם לפי המסקנא דמוקי שהקנה לה במעמד שלשתן ק' דא"כ אין צריך הרשא' כיון דבמעמד שלשתן הקנה לה והריטב"א כתב שהשליטן עליהם. ומה מאד מתקו לי דבריו ז"ל שהם כפי המסקנא:

תוספות דכ"ע וכו' יש להוכיח וכו' וקשה לי היכי מוכח דאין הלכה כר' דלעולם דהלכה כר' ומאי דלא קאמר דכ"ע אית להו כר' משום דס"ל לתלמודא דלר' א"צ אפי' אמירה בפה ובמסירת השטר סגי אבל לרבנן דלא סגי מסירה וצריך ג"כ שיכתוב משו"ה בעינן שיכתוב ג"כ שעבודו שוב ראיתי בדברי התוספות בב"ב דף ע"ו גם כן זה להוכיח דהלכה כר' ע"ש:

תוספות כי קאמר רב וכו' ובסמכ' דעת' קמפלגי וכדקאמר לעיל וכו' פי' דבסמכ' דעת' ואינה חוששת אם יחזור וימחול ומ"ס לא סמכה דעת' דחוששת שמא ימחול אותו ללוה וק"ל. נימ' כתנאי וכו' האי ש"ח ה"ד וכו' אילימ' וכו' קשי' דר"מ אר"מ. קשה נימא דר"מ דקאמר לעיל מקודשת הוי מטעם דאמר לה התקדשי לי בש"ח דכיון דהזכיר לה חוב סמכ' דעת' להתקדש באותו חוב ומטעם זה הויא מקודשת אבל הכא איירי דאמר לה התקדשי לי בשטר ולא הזכיר שוב