עצמות יוסף על קידושין צג

עצמה כשאין אביה בעיר וגדלה בזה כתב הרב מוהרי' קילון ז"ל והאריך בדבר להחמיר בראיות רבו למנות וכתב ראיה בשם סמ"ג שכתב גבי קטנה שהלך אביה למ"ה וכו' וחילק דילמא התם הוי טעמא משום דבעל וכו' ושני עלה ע"ש. עוד הביא ראיה מהסמ"ק שכתב ז"ל אך פי' או' וכו' והרואה יראה דמצי לדחות ולומר דאיירי בבעל כדלעיל ויש לי עוד תמיהות רבות על דבריו במ"ש בשם הרי"ף בפ' ב"ש והרואה יראה שאין נוסחתינו שוה לנוסתתו ז"ל שהוא כתב בשם הרי"ף שחשש לסברת ר"ת דהחמיר מדאורייתא וק"ל. ותמיהתו על דברי הרמב"ם ז"ל הלא היא כתובה בס' הרמב"ם בפירוש הרמב"ם ז"ל פרק ד' מהלכות אישות ויש בזה להאריך הרבה אבל כיון שהרב הנזכר הסכים להחמיר. ודבריו ראויים אליו ז"ל הכי נקטינן. ואם קידש האב את בנו הקטן ואחר כך הגדיל בנו אין לחוש לקידושיו כלל ולא חיישי' דילמא ארצויי ארצי אחר שהגדיל וה' מהר"י קולין הביא דעת מי שהחמיר בזה והיא דעת יחיד ובטל מעצמו ואין יישוב באותו הדעת עם הסוגיא הארכתי בביטולו בתשובת שאלה

ב ההוא גברא וכו' רבא אמר. חזקה אין אדם טורח וכו' מכאן למדנו שאם האב גילה דעתו שהיה רוצה לקדשה לפלו' והלכה היא וקדשה עצמה דמקודשת דמסתמא אמרינן דודאי נתרצה דהא טעמא דאביי אינו אלא מטעמא דאמרינן שארית ישראל לא יעשו עולה הא לאו הכי הויא ספק מקודשת כיון דגילה דעתו ואפילו לעולא דאמר דלא חיישי' הכא ס"ל דחיישי' וגם מטעם רבא דקאמר חזקה אין אדם טורח וכו' לא הוצרך הך טעמא דחזקה אין אדם טורח וכו' ולומר דאינה מקודשת לשני אלא משום דהודה אביה לדידה הא לאו הכי פשיטא דלדעת רבא הויא מקודשת למי שרצה האב וגילה דעתו וז"ש הר' בעל הטורים בא"ה סי' ל"ז וקטנה שקדש' עצמה למי שגילה האב וכו' והוא נלמד משמועתנו עם שהרב מוהרי"ק ז"ל חשב שהם מדברי הרמ"ה ז"ל. ועוד כתב שם דהוו קדושין כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח וכו' והיא ממש סברת רבא חזקה אין אדם טורח וכו' ובביאורי לא"ה כתבתי דיש לחלק בין כפתיה והודה לגילה דעתו שנתרצה בזה ואחר כך שדכה לאחר דנראה דהיתה חזרה לדעת ואז לא חיישי' לקידושין אפי' לא טרח ושיש בזה להחמיר ובזה כתבתי ישוב לדברי הרב מוהרי"ק זלה"ה. תוספות בין היא וכו' לפי' התוספות יל"ד דהא רב אמר לעיל דצריכה גט שמא נתרצה האב ואם איתא דאפי' נתרצה האב כל שמחתה אף על פי שנתרצה הבן מתחילה אין בכך כלום אם כן למה צריכה גט נהי דנתרצה האב תעכב היא כן הקשה הרב מוהרש"ך זלה"ה בח"א סימן ו' ולי נראה דהתם איירי שבאת היא לקיים קדושין וכאן השמיענו דאפשר לה לעכב תוספות. הוה עובדא וכו' אך ר"ת פסק וכו' ואפי"ה קי"ל כרב וכו'. וקשה דאם כן היכי מוכח דהלכה כרב דהא מאי דפסקי' התם לא הוי כי אם מטעמא דרבי יוחנן קאי כותיה ונראה דהכי מוכח דהא רב מאיזה טעם חש לדרב אשי כיון שראה שרבי יוחנן קאי כותיה אלא ודאי דמשום חומרא בעלמא הוא דחש לה. שוב ראיתי להרא"ש ז"ל כתב הכרח זה. ודע כי הנך מימרות שייכי על פלוגתא דרב ושמואל ומיהו היכא דקדשה מדעת אביה ועמדה ונשאת הביאה הרי"ף בהלכות והר"ן ז"ל בהלכות כתב המימרא השלישית הנאמרה בגמרא והיא נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת דאמר עולא נראה דברי תלמיד דהיינו רבי ירמיה וכתב פלוגתא בזה דאיכא מ"ד דקי"ל כרב הונא דהוה רביה דרבי ירמיה אבל הרמב"ם נראה דק""ל כעולא דאמר נראין דברי תלמיד וידוע שהר"ן ז"ל כתב המימר' האחרונה הנאמרת בגמרא על זה והרב מהרי"ק זלה"ה בטור אה"ע סי' ל"ז כתב ז"ל וכתב הרא"ש ואפילו למאן דאמר אוכלת מודה שאם מתה אינו יורשה כמו בהלך אביה למד"ה דאמר רב אוכלת וכו' ולכך לא כתב הרי"ף האי פלוגתא דרב הונא ורבי ירמיה זו היא גי' הרא"ש אבל בס' דידן גריס בהאי פלוגתא תניינא נתקדשה שלא ונשאת שלא לדעת וכך גריס הר"ן וכו' עכ"ל וכשיעיין המעיין יראה שהר"ן ז"ל הביא המימרא השלישית והרא"ש ז"ל השניה ובהדיא כתב הרמב"ם פ"ח מהלכות תרומות כדעת הר"ן ז"ל ודברים ברורים הם לע"ד ובאה"ע הארכתי זה בפי' יפה ולענין הלכה הכל גלוי וצפוי בדברי הר"ן ז"ל ושאר המפרש' ואני לא באתי אלא לענין שיש בו חידוש דבר:

הלכה א דף מו מתניתין האומר לאשה וכו' למאן תנא התקדשי ר"ש וכו' ולר"ש לא שנא בזו ובזו בוא"ו לא שנא בלא וא"ו כללא הוי וכיון דלא קאמר התקדשי התקדשי אין הקפד' בין אומר בוא"ו לאומר בלא וי"ו. אמר רבא ש"מ מדרבי אמי תלת וכו' פרש"י מדקביל הן אתקפתא דפרכינן לעיל והא מלוה היא ואזדקיק לשנויי עלה וכו' וקשה דאמאי לא פרש"י דמדברי רבי אמי עצמו שמעינן הכי מדקאמר עד שיהא פרוטה באחרונה ולמה צריך שיה' באחרונה דאפילו בראשונה נמי אלא טעמא דמלתא הוי משום דקמייתא הוו מלוה ואינה מקודשת. ונראה דאי לאו האי טעמא דקביל האתקפתא וכו' הייתי אומר דטעמי' דרב אמי אינו אלא משום דצריך שיהיו הקדושין בעין ולכך בעינן שיהיה באחרונה ש"פ אבל מדקבל האתקפתא שמעינן דטעמא דמלתא הוי משום דקמייתא הוו מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת והך דקאמר ש"מ מדרבי אמי והוי מדקבל האתקפתא ה"ה דהוה מצי למימר ש"מ מדשמואל דקביל איהו נמי האי אתקפתא אלא משום דמר' אמי למד תלתא מילי דמעות בעלמא חוזרין דאילו שמואל אמר דמעות מתנה כך למד זה מר' אמי:

איתמר המקדש אחותו וכו' מיתיבי המפריש חלתו אין לדקדק דשמואל לא קאמר דמעות מתנה אלא דוקא באחותו אבל במי שהוא זר אצלו לא יהיב מתנה דהא בפ"ק דב"מ פליגי נמי בהכיר בה שאינה שלו ולקחה אלמא בזה נמי פליגי וק"ל. עוד קשה אמאי לא פריך לרב דאמר דהמעות הויין פקדון ממתני' דמן הנקוב על שאינו נקוב דקתני דהוי תרומה אלמא מעות מתנה הוין. ועוד קשה מאי פריך לשמואל ולדידך מי ניחא הב' ברייתות דקשיין אהדדי בההיא דחלה אההיא דעציץ נקוב והנ"ל דהתוס' כתבו בד"ה דאיתמר וכו' דאפילו למ"ד דבאחותו מעות חוזרים היינו משום דאדם יודע וכו' וגמר ונתן לשם פקדון אבל היכא דאינו יודע אם יחולו אם לא שמא נתן לשם מתנה והפי' לפירושם הוא דבשלמא כשיודע שאין קדושין תופסים ודאי דגמר ונתן לשם פקדון דלא שדי איניש זוזי בכדי אבל אם הוא מסופק אם תופסים או לא מסתמא אינו נותן האדם ממונו לשמור ויהיו פקדון ביד הנפקד על הספק אלא ע"כ דגמר ונתן לשם מתנה. נקטינן מדברי התוס' שכשהאדם יודע בודאי הויין המעות פקדון והיינו טעמא דמתני' דחלה הוי גזל ביד כהן לפי שאדם יודע וכו' שדבר זה נודע לכל דהא כתיב ראשית עריסותיכם חלה וכו' אבל ההוא דעציץ נקוב אין משפט זה ידוע לכל דאינו ברור כ"כ לאנשים כיון דמדרבנן תורמין מן העציץ שאינו נקוב ג"כ ולהכי גמר ונתן לשם מתנה אבל לשמואל דמוקי ההיא דחלה ג"כ ביודע ואינו יודע פריך ליה ותהוי תרומה וכו' מי לא תנן וכו' וקסבר בעל הבית נתקנה עיסתו וכו' טעמא דהכא הוי משום דאיכא למתלי טעותו בטרחא דכהן וטרחא דכהן אחילתי' אבל גבי עציץ ליכא למתלי בהכי ולכך הויא תרומתו תרומה וכו'. והתניא התורם קישו' וכו' מלשון ונמצאה משמע בשוגג ואפילו הכי פריך מי לא תנן דהכא נמי אינו תורם כמזיד אלא משום דטועה בדין כדפרישי'

הלכה ב אמר רבא לא שאנו וכו' פרש"י ז"ל ולא נקנה לה עד נתינה אחרונה שהיא גמר דבורו ע"כ נראה מדבריו ז"ל דטעמא דמלתא הוי משום דנגמר דבורו בנתינה אחרונה משמע שאם נגמר דבורו קודם שנתן לה כלום כגון דאמר לה בזו ובזו ואחר כך נתן לה אחד אחד ואכלתן מצטרפות כולן לשוה פרוטה וכן כתב הרב בעל הטורים בסי' צ"א בשם הרמ"ה ז"ל אלא דיש לדקדק דהוה ליה לרבא לפלוגי כוליה מלתי' בזו ובזו בין נגמר דיבורו קודם הנתינה כאילו אמר לה התקדשי לי באלו אך עדיין יש לדקדק במאי דפריך בגמרא האי באלון ברימון וכו' היכי דמי וכו' ואלו באלון ובריממן ובאגוז היינו בזו ובזו וכו' ומאי קושיא נימא דרישא באלון ברימון היינו דהיה נותן לה א' א' וקמנחה לפניה וסיפא איירי שגמר דימרו וקאמר בזו ובזו קודם