עצמות יוסף על קידושין צב

בקדושי קרובו או לא י"ל דמיכסף מאיתתיה שהסכים לרצונם ולא קאמר לן קושטא אבל היכא שאין האב בעיר איכא למימר הלכה כרב ושמואל ואף על פי שהסמ"ג והמיימון לא חלקו בין הוא בעיר או אין בעיר סתמו דברי' ולא פי' וכן פי' אבא מארי וחלק בין איתיה בעיר. הרי שכתב ר"ת בהדיא שאפי' לעולא אם אין אביה כאן הוי' מקודשת בספק אם אין אביה בעיר וכיון שזאת הסברא מצאנוה מפורשת בדברי ר"ת כבר אפשר לנו להסכים דעת הראב"ד ז"ל בזה ולומר שלכך אוקי מלתי' דשמואל בשאביה באותו מעמד וכו' אבל אם אינו בעיר חיישי' אפי' לעולא ולדעת ר"ת. וצ"ע להבין דברי ר"ת שכפי הנראה מתחילת דבריו דכשאין אביה בעיר הויא ספק אשת איש ובסמוך כתבו ז"ל מ"מ מר"ת נלמד אליבא דעולא כשאין אביה בעיר בעינן גט או מיאון ולשון או מיאון ק' ביותר דנראה דבמיאון לחודיה סגי וזה לא יעלה על הדעת כיון שכתב לעיל בסמוך דהויא ספק מקודשת עוד קשה שאם לדעת עולא סגי במיאון א"כ ק' במאי דפריך בגמ' אליבא דעול' מנלן שמיאנו וכו' ומוקי לה ביתומה בחיי האב וכו' ומאי קושי' לישני דאיירי בשנתקדשה כשהלך אביה למ"ה דבכי האי גוונא מיאון לחודיה סגי. ועוד קשה דאיך יתכן דבמקום דבמיאון סגי יאמר דצריכ' גט או מיאון ואם נאמר שנפל ט"ס בדברי המרדכי וגרסי' צריכ' גט ומיאון קשה דהא שמואל נמי קאמר הכי ומאי האי דקאמר ואליבא דשמואל בעי תרוייהו דהא עולא נמי הכי קאמר ואם נאמר שכונתו למאי דכתב בסוף דבריו והא דשמואל פליג ואמר דבעינן תרוייהו אפילו בעיר וכו' אבל כשאינו בעיר לא פליגי אכתי תקשי לן במאי דכתב המרדכי ז"ל סוף דבריו וז"ל אבל היכא שאין אביה בעיר איכא למימר הלכה כרב ושמואל דהלכה מכלל דפליגי שוב ראיתי בתשובות ה"ה מוהרש"ך זלה"ה ח"א סי' ו' נתעורר בדברי המרדכי והסכים דגרסינן גט ומיאון וכו' ובדוחק נראה דס"ל דלשמואל דפליגי כשהוא בעיר הוא מטעמא דחיישינן דאודוי' אודי ליה אין לחלק בין שדיך ללא שדיך הילכך בלא שדיך ג"כ אין לומר דמיאון לחודיה סגי ועול' דס"ל דאפי' מיאון אינה צריכה כשהוא בעיר אפי כששדיך כשאינו בעיר אם שדך צריכ' גט ובלא שידך ס"ל דצריכ' מיאון ופריך מהך ברייתא לשמואל דס"ל דבעי תריייהו בין כשהוא בעיר בין כשאינו בעיר ויש דקדוקים בדרך זה והיותר נכון לגרוס דבעי' גט ומיאון ומ"ש לקמן אבל היכא שאין בעיר איכא למימר דהלכה כרב ושמואל פירוש אפי' למ"ד דלא פסקינן דהלכה כרב ושמואל הכא כשאין בעיר הלכה כוותי'. ומ"ש המרדכי וכתב אם הוא בעיר נשייליה וכו' לא קאי אהך עובד' דאמר לקריבאי וכו' אלא אדינא דרב ושמואל ג"כ קבעי וניח' ליה דמכסיף איתתי' פי' דמסתמא ניחא לאיתתי' במה שקדשה עצמה שלא לדעת אביה. אחר שכתבתי ביאור כל הדעות אחת לאחת אכתוב דרך קצרה הכלל היוצא מכלן להיות לטטפת בעיני הדיין וזה דהיכא שקדשה עצמה ואביה היה בעיר ונתקדשה שלא לדעתו לדעת הרי"ף ז"ל אפי' נתרצה האב אחר ששמע אינה מקודשת כלל ויש שפסקו כרב ושמואל דחיישי' שמא נתרצה האב ולא ראיתי בשום פוסק שחשש להך סברא ולא חלקו על הרי"ף והרמב"ם ז"ל אלא במה שכתבו ז"ל שאפי' נתרצה לא הויא מקודשת ולדעת שאר המפרשים אם נתרצה האב בפירוש אחר ששמע חיישי' לקדושין וראוי לחוש ולהחמיר היכא שנתרצה בפירוש דהוי' מקודשת מספק. ואם שתק האב בעת ששמע ומיחה אחר כך נראה דלא הוי' מקודשת מספק ואע"ג דכתב הר"ן דבשתק ולבסוף צווח חוששין לקדושין היינו דוקא לדעת רב ושמואל דס"ל דחוששין אבל לרבינ' דלא ס"ל כוותי' דשמואל נראה שאם נתרצה בפי' דוקא מהני רצויו וה"ה שתק ולבסוף נתרצה אבל שתק ולבסוף צווח לא מהני כלל גם מתוך תשובת המרדכי יל"ד זה שכתב על מעשה שאירע בקטנה שהלך אביה וכו' וכשבא האב ושתק ד' או ה' ימים ושוב הפגין האב להקהל וכו' עד ופסקו דינם רבינו אליקום וחתנו ראב"ן שאם היו הקדושין בעין כשבא האב ונתרצה ושתק חלו הקדושין מיד כששתק ואינה יכולה עוד למאן וכו' עכ"ל. לכאורה היה משמע דבשתיק' לחודיה מהני דה"ק חלו הקדושין מיד כששתק אבל אחר העיון אין זה מן הדקדוק כלל שהרי כתב המרדכי בסמוך ז' ושלחו הדברים לר"מ ולרשב"ם והודו לדבריהם ואמרו דהלכתא כעולא דאמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מיאון אינה צריכה וזה שהוציאה מבית המקדש בקולי קולות אין נאמן לומר נתרציתי אם לא יביא עדים שנתרצה קודם שהוציא' עכ"ל הנה עם שהאב שתק מעיקרא ד' או ה' ימים כתבו ז"ל דכיון דהוציאה אח"כ בקולי קולות אינו נאמן לומר נתרציתי והוא הפך מ"ש רבי' אליקום וראב"ן אלא ע"כ אית לנו למימר דמאי דקאמרי רבי' אליקום וראב"ן היינו שנתרצה לגמרי אחר ששתק קודם לכן דכיון דאיכא גילוי דעת שנתרצה לגמרי גלי אדעתיה דניחא ליה ושתיקתו הוי כריצוי גמור ולכך כשמיחה זה אח"כ לא מהני שתיקתו כלל. ומ"ש רבי' אליקום וראב"ן ונתרצה ושתק הוא כאילו אמר ושתק ונתרצה ולכך מהני שתיקתו וכונתו להורות בדין ההוא שהפגין לפני הקהל דלא מהני שתיקתו כיון שגילה דעתו אח"כ שאינו רוצה וזה נראה פשוט לע"ד ומ"מ ראיתי בדברי הריטב"א שכתב לחוש ולהחמיר למימר דרב ושמואל אפי' בסתמא וראוי לחוש לדבריו כיון שהרי"ף כתב דיש מי שפסק כשמואל וגם הריטב"א שהוא אחרון פסק כן וכ"כ ה' רבי' ירוחם בשם ר"ח דקי"ל כרב ושמואל. ואם המעות הם בעין ונתרצה האב לדעת ראבי"ה כדע' הרי"ף דהוי' ודאי מקודשת ובאינן בעין אינה מקודשת לדעת הרי"ף ולא ראיתי מי שחלק חילוק זה בדברי הרי"ף כלל הלכך נראה דאין לחלק בין נתאכלו ללא נתאכלו והר"ן ז"ל כתב בהדיא דאפי' נתאכלו המעות חשש שמואל והויא מקודשת ולפ"ז אע"ג דקי"ל כרבינא מ"מ היכא דנתרצה דקי"ל לדידן דהוי' ספקא משום ספקא דפלוגתא דרבוואתא קי"ל דהויא ספק מקודש' אפי' נתאכלו המעות. וראיתי בדברי הריטב"א ז"ל שחלק בזה בין נערה לקטנה דבבתו קטנה בעינן שיהיו בעין אבל בבתו נערה לא בעי' שיהיו בעין כ"כ על מימרא דרב ושמואל ולא ראיתי מי שחילק בין נערה לקטנה כלל. ואם צווח מעיקרא אע"ג דבסוף נתרצה נראה שאין לחוש דאע"ג דהריטב"א ז"ל נוטה דעתו להחמיר וכמו שכבר קדם לנו בביאור דבריו ז"ל למעלה מ"מ כתב הרב כן אליב' דרב ושמואל אבל לדידן דלא קי"ל כוות' לא מהני ריצוי כלל אלא יש לחוש למי שפסק כוותיהו וכמ"ש למעלה

והרב בעל הטורים ז"ל כתב בשם הרמ"ה ז"ל דוקא סתם דלא ידעינן אם נתרצה וכו' אבל אם יתברר שנתרצה כששמע הוי קדושין משעת שמיעה וכו' ואפי' אם לא נתרצה מיד כששמע וכו' הוכיח סופו על תחילתו והוי קדושין משעת שמיעה ואפי' נתאכלו המעות עכ"ל הנה מדבריו ז"ל נראה דדוק' משעת שמיעה הוא דחלו הקידושין אבל קודם לכן לא ולפי דבריו נלמוד שאם בא אחר וקדשה קודם ששמע האב נראה דחלו דדמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דאם בא אחר וקדשה בתוך ל' יום דמקודשת לשני וראיתי להרב מוהרש"ך זלה"ה בח"א סימן ו' תמה על דברי הרמ"ה וישבן בהך דפ' האומר והוא באמת דבר ברור וכבר כתב זה עצמו הר' מהר"י קולין שרש ל' ומדברי הרשב"א והר"ן ז"ל נראה דאפילו נתאכלו המעות חיילי הקדושין למפרע ולפ"ז יש לחוש לעולם לקידושין הראשונים ונראה שאם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם. וכיון שכתב המרדכי בשם ר"ת דבשאינו האב בעיר חיישי' להחמיר וגם המרדכי הודה נראה שיש לחוש לאותה סברא להחמיר. אלא שיש לדקדק שכתב הרב מוהרש"ך זלה"ה בח"א סי' ו' שדברי ר"ח הוא דוק' בשדיך אבל בלא שדיך לא, ולי אין זה הכרח דכיון דאמר מלתיה על עולא ועולא איירי כולל בין שדיך בין לא שדיך כפי הנראה דבכי האי גוונא איירי שמואל . ודוקא בדלא ידעינן במחאתו כלל אלא שיש לנו ספק אם נתרצה או לא אבל כל ששתק אביה שם אכתי איכא למספק וזה דקדק הריב"ש ז"ל בטוב טעם ודעת בסימן קצ"ג מדאמרינן עד שיבא אביה וימחה ולא אמרינן עד שימחה אלמא אין המחא' תלויה אלא בעת ביאתו של אב לא בשתיקתו בעודו שם הלכך כל עוד שלא בא אביה לא מהני שתיקתו והוא דקדוק ראוי אליו ז"ל. ולדעת ר"ת דכשאין האב בעיר חיישי' הי' נראה לומר שאם מת האב תהיה מקודשת וראוי לחוש להחמיר ואם קדשה