עצמות יוסף על קידושין צא

ז"ל ומה שדקדק הר"ן דכיון דאפילו נתרצה האב אח"כ לא מהני א"כ למאי הלכתא כתב דבין היא ובין אביה יכולין לעכב וכו' וה"ה מוסרי"ק זלה"ה באמת תירץ יפה וכתב שדעתו כדעת התוספות דאפי' נתרצה בפירוש יכולה היא שתעכב שבודאי לא נתרצה האב על דעת שתעכב בתו וכו' דבריו ראויים אליו ז"ל אלא דאכתי יש תימא נהי דתיקן ז"ל עכוב הבת אבל מאי דכתב דאביה יכול לעכב למאי הלכה כתבי' שהרי אם נתרצה האב בעת הנשואין שוב אי אפשר לו למחות ודוקא הבת היא שיכולה שתעכב אחר כך משום דאמרינן דלא נתרצה האב ע"ד שתעכב בתו אבל כיון שהוא נתרצה כבר למה יכול לחזור בו לכן נראה דאי אפשר לקיים דבריו אלא דס"ל שאם שתק בעת הקדושין ולבסוף צווח יכול האב לעכב על ידה והיא ג"כ יכולה היא שתעכב על שתיקתו וכיון שאי אפשר לנו לקיים דברי הרמב"ם במ"ש שאביה יכול לעכב אלא דוקא בששתק וכו' א"כ יותר ראוי לנו לומר דמ"ש ג"כ שהיא יכולה לעכב קאי נמי אהך חלוקה דהיינו בששתק אביה אבל אם בפי' נתרצה בעת הקדושין אין לנו לומר שיכולה הבת לעכב אחר כך כמו שאמרו התוס' והוא דרך הרב מוהר"י קולון ז"ל בשורש ל' בדברי הרמב"ם וכיון שהרב מוהרי"ק זלה"ה צריך לאומרו דרך זה בחלוקת האב שיכול לעכב גם אינו מן הדוחק לאומרו ביכולה היא לעכב ולא ידעתי למה כתב הרב ז"ל שדברי הרי"ק לא נתחוורו בעיניו איברא שמה שכתב הרמב"ם או שלא בפניו וכו' קשה באמת אלא שלכל הפירושים ג"כ קשה וע"כ צריך לומר דקאי אתחילת הדין וק"ל. וראיתי להרב מהר"י קולין הכריח דעתו ז"ל בטעם דאי לא תימא הכי יקשה דרב אדרב ונראה שעם היות שדבריו אמתיים במה שחילק ז"ל מ"מ דרב אדרב לא קשה דהא רב אשי דחייש ואמר שנמצאת זרה למפרע הוא דבר תמוה כיון דארוסה אוכלת בתרומה דאורייתא אלא דרבנ' חששו משום סימפון והכא ליכא סימפון והתוספות הוצרכו לומר דאין לחלק בזרות אבל רב לא ס"ל הכי אלא דס"ל דכיון דליכא למיחש אוכלת בתרומה וכן כתב רש"י ז"ל דטעם רב דאינה יורשה משום דבשלמא תרומה אפילו תימא וכו' אוכלת מדאורייתא וכו' איך שיהיה או נפרש כפי' מהר"י קולין או הרב מוהרי"ק זלה"ה למדנו דדוקא משום דנתקדשה ונשאת שלא מדעת ואביה כאן הוא דאמרינן דיכולה הבת שתעכב אפי' נתרצה בפי' באותה שעה לדעת הרב מוהרי"ק זלה"ה ולדעת מהר"י קולין בששתק באותה שעה אבל בעלמא בנתקדשה שלא מדעת ואין אביה כאן ואח"כ שמע ונתרצה בפי' או שתק לא מהני ולפי דברי התוספות והרב מוהרי"ק זלה"ה שכתבו שאפי' נתרצה האב בעת ששמע דמהני אם לא היה מחאת הבת אחר כך נמשך מזה שריצוי האב אינו תלוי בדעתו שהרי תלוי בדעתה של בת אם תמחה או לא תמחה וקרוב לומר שגם מהרי"ק יודה בזה לדעת הרמב"ם וכיון שכן נראה שלדעת הרמב"ם ז"ל אם נתקדשה שלא מדעת אביה ונישאת ג"כ ואביה כאן עם שנתרצה כל שיש בבת למחות ומהני מחאתה נמצא שמה שנתרצה האב לא קרינן ליה ריצוי גמור וה"ל כמי שלא קדשה האב ויכול אחר כך למוכרה ולא קרינן בכה"ג שפחות אחר אישות וזהו האלמנה דקתני בברייתא ואי מוקמיה לעיל כרבי יוסי בר יהודה היינו משום דאכתי תלמודא לא הוה אסיק אדעתיה ההיא מימרא דרב דבין היא ובין אביה יכולים לעכב אבל מאחר דאיתא מילתא דרב מעתה לא דחקינן ומשכינן נפשין לאוקומה אליבא דרבי יוסי בר יהודה אלא מוקמי' בכה"ג ולהכי קרי לה אלמנה וזהו שהרמב"ם פסק בקדושי יעוד שמוכרה כיון שאפ' בכה"ג מוכרה אחר כך והיא האלמנה שהזכיר באותו פרק וסמך למה שכתב בה' קדושין בדין זה. ועם שבאמת הוא דרך יגעתי וטרחתי לבקש דרך יותר מחוור ולא מצאתי אחר שביארתי לך דברי הרי"ף והרמב"ם אומר שגם בדברי הריא"ף באו פי' משונים שהר"ן ז"ל סתם דבריו כדברי הרי"ף ז"ל ובקש למצא טעם לדברי הרי"ף ומצא ז"ל ולא חילק שום חילוק בדברי הרי"ף ז"ל אבל המרדכי ז"ל כתב בשם ראבי"ה על דברי הרי"ף ואם באנו להעמיד דבריו צ"ל כגון שנתאכלו המעות של קדושין בשעת ריצוי האב כדאמרינן ביבמות פ' ב"ש ולדברי ראבי"ה ק' שהנה הרי"ף ז"ל כתב ואיכא מאן דחש לדרב ושמואל וכו' ואנן מסתברא לן דלא שייכא הא דאביי וכו' אלא הכי קאמרי לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה וקמשדר ליה לקדשה בחשאי והוא דבר תמוה למה ליה למימר דקדשה בחשאי שהרי הר"ן כתב ז"ל שדברי הרי"ף מעין דריצוי מעיקרא לא מהני מדהוצרך האב לכתוב דשדר לקדושיה בחשאי משמע דריצוי לחודיה לא מהני ובאמת הם דברים ברורים ולראבי"ה יש להקשות למה הוצרך האב לומר דקדשה בחשאי ולא יאמר אלא שנתרצה האב ומהני ריצוי כיון שהקדושין הם בעין דהא לא הוי אוקומתא שלא נתאכלו דהא בעוד שהם היו בסעודה בא קרובו וקדשה באותה שעה דסתמא דמילתא הכי הוי שלא נתאכלו ואפשר שהרי"ף רצה לפרש כל הצדדים דאפילו תימא שנתאכלו יש לחלק דשדר לקדושיה בחשאי וכו'. עוד יש מחלוקת אחר בענין זה וזה שמצאתי להראב"ד ז"ל בקדושין שכתב דהא דאמר שמואל חוששין לקדושין היינו בשנתקדשה במעמד האב ולא מחה דה"ל כאילו א"ל צאי וקבלי קדושיך וההיא דלקמן בהנהו תרי דהוו שתו חמרא וכו' כשהיה הבן עמהם ושתק הוא ואפי' הכי אמרי' דאין חוששין שמא נתרצה הבן דמימר אמר דמאי דעביד אבא מאי איכפת לי וכי לא אמרו לי מידי מאי אצווח עכ"ל הראב"ד ויש לספק בדבריו ז"ל כפי פירושו זה שפי' דמלתיה דשמואל איירי במעמד האב וכו' אם לא היה במעמד האב כגון שהלך אביה למדינת הים ונתקדשה שלא לדעתו מה יהיה דעתו של הראב"ד ז"ל בזה שאפשר לפרש חדא מתרתי אפשר דס"ל דבכי האי גוונא לא הוי קדושין כלל אפילו לרב ושמואל או אפשר דבהא אפי' עולא מודה לשמואל דהוי מקודשת. וראיתי להרשב"א ז"ל בשיטותיו הביא לשון הראב"ד ז"ל ממש כמו שכתבתי וכתב עליו ז"ל ונראה שפי' כן לפי שהוקשה לו אם נתקדשה שלא בפניו כיון דאין לה לקבל קדושיה ובשעת נתינתן לא חלו קדושין ואינן ראויי' לחול כי שמע האב והודה מה בכך בשעת נתינתו לא הודה בשעת הודאתו לא נתן לה כלום וכתב עליו ז"ל שאין פירושו מחוור חדא דהא ודאי שמעתין כולה לכאורה כההיא דמייתי לקמן בשלהי שמעתין מיירי ולענין דומה לשמעתין סמכוהו כאן דאמר רב נתקדשה לדעת והלך אביה למ"ה ועמדה ונשאת והכא נמי כשהלך אביה למ"ה ועמדה היא ונתקדשה ועוד דאמרינן נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן מדפי' התם ואביה כאן ולא סתם כמו שסתם כאן משמע דהכא בשאין אביה כאן ועוד דאמרינן לקמן נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב ורב אשי אמר אביה ולא היא ואותביניה מהא דתניא גבי מפותה אם מאן ימאן וכו' ומפותה ודאי לא באפי אביה הוה אלא ששמע לבסוף ושתק או נתרצה בקדושיה. ועוד מפותה עצמה הויא תיובתי' למאי דסליק אדעתין מעיקרא שפתה לשם אישות ומיהו ההיא לתרוצי כדאביי דאמר צריכה קידושין אחרים לדעת אביה אלא שהרב בעצמו לא פירש כן הא דאביי וגם הרב ז"ל נראה שחזר בו לקמן שפירש נראה שנתקדשה שלא לדעת אביה שלא היה אביה שם בשעת קדושין עכ"ל הרשב"א ז"ל והנה לדחייה הראשונה שדחה ז"ל י"ל דמדאמרינן בההיא והלך אביה למ"ה משמע דעד השתא לא איירי בהכי. גם לדחייה השנית י"ל דהוצרך לו' ואביה כאן לקמן משום דבפלוגתא קמייתא דרב ורב אסי איירי בשהלך אביה למ"ה הוצרך לומר ואביה כאן גם מ"ש הראב"ד ז"ל לקמן שלא היה אביה בשעת קדושין אפשר שכוונת הראב"ד אינו באותו מעמד ממש אלא באותו העיר ושמע מיד ולא מיחה וכו'. וראיתי בדברי המרדכי שכתב ז"ל וראיתי רוב הגאונים שהסכימו כולם דקטנ' שנתקדשה שלא לדעת אביה בין הוא בעיר או אינו בעיר אין חוששין שמא נתרצה האב וכו' אך ר"ת פירש דהא עולא מיירי כגון דאיתיה לאב דאי ליתיה לאב איך יתיר עולא ספק אשת איש שמא יתרצה האב והוו להו קדושין למפרע אלא ש"מ דאיתיה לאב ובהכי פליגי רב ושמואל סברי מדשתיק אודויי אודי ליה ושמואל סבר מרתח רתח ומ"מ מר"ת נלמוד אליבא דעולא כשאין בעיר בעינן גט או מיאון ואליבא דרב ושמואל בעי' תרוייהו ואפילו בעיר דבהא איפליגו ואפי' בהא פסק רי"ף ואמר דיש מקצת גאונים דפסקו כרב ושמואל מדאמרינן לקמן וכו' ונ"ל דאי איתוקם הלכה כרבינא דלא סבר להא דרב ושמואל ה"מ היכא שאב בעיר כדפי' ר"ת דומיא דההיא דאביי דהוי בעיר וכתב אם הוא בעיר כשיילי' אם נתרצה