עצמות יוסף על קידושין צ

ז"ל ודאמרי' שמא נתרצה וכו' לאו נתרצה מעיקרא קאמרינן דאמר לה צאי וקבלי קדושיך וכו' והכי מוכח מאי דאמרינן לקמן וכו' ופירושו דאי האי נתרצה דקאמר היינו דחיישינן שמא אמר צאי וקבלי וכו' אם כן כשאמר אפילו למ"ד חוששין וכו' שמא נתרצה הבן לא אמרינן הוי דכוותה ואם כן היכא אמרינן אחר כך ודילמא שליח שוי' כיון שכבר אמר מעיקרא שמא נתרצה הבן לא אמרינן אלא ודאי לא חיישינן לאמר לה צאי וקבלי:

וקשה שהר"ן ז"ל עצמו כתב לקמן גרסינן תו בגמרא קטנה וכו' והוא מפרש כך מר לא סבירא ליה להא דרב ושמואל דאמרי שאם נתרצה האב מקודשת שהוא כמו שאמר צאי וקבלי וכו' וכיון דהכי הוי הדרא קושיא לדוכת' מאי האי דפריך ודילמ' שליח שויי':

גם לקמן שהקשו על הרי"ף וכתבו ז"ל עוד הקשו עליו כיון דמאי דמסקינן דלא סבר להא דרב ושמואל וכו' היינו משום וכו' ואי הכי אמאי לא ניחוש דילמא ארצויי וכו' והא כתב דלהך חששא לא חיישינן:

עוד קשה על דבריו במ"ש למעלה הכרח דבצוח מעיקרא לא מהני מן הירוש' וכתב דהא דנתקדשה ונשאת ואביה כאן קי"ל כרב הונא דאמר לקמן אוכלת בתרומה ובהא איכא מ"ד דלא קיימא לן כרב ושמואל וכו' כנראה דרב הונא הוא מוסכם לד"ה ובהא איכא פלוגתא וזה אינו שהרי הוא עצמו הביא המחלוקת לקמן וכתב בהא פלוגתא וכתב ז"ל אבל מדברי הרמב"ם פ"ח מה' תרומות נראה דקי"ל כעולא וכו' דפליג על מלתיה דרב הונא וכן הרי"ף ז"ל ע"כ ס"ל דלא כרב הונא כיון דסבירא ליה דריצוי אח"כ לא מהני נמצא שאין הכרח כלל למה שכתב. ובמה שהכריח עוד הר"ן ז"ל וכתב ז"ל דצוח מעיקרא לא מהני והכי מוכח לקמן מדאמרינן ונמצאת זרה למפרע וכו' יש לחלק דהתם אמרינן הכי משום חומרא ומ"ל לומר הכא כן לקולא. שוב ראיתי להרשב"א ז"ל בשיטותיו חלק בזה וסבירא ליה דצוח ולבסוף שתק או נתרצה מהני שהביא סברת מי שאומר דבצוח מעיקרא אין חוששין לה וכתב על זה ז"ל ולדידי קשיא לי דאם איתא היכי סתמי סתומי וחסרו עקרו של דבר דהיינו שמע האב ששתק הוה להו לפרושי נתקדשה שלא לדעת אביה ושמע האב ושתק ולבסוף צוח חוששין שמא נתרצה האב ובההוא מעשה דההוא דאמר לקריבאי מן הסתם צוח מעיקרא הוה מדאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה דאם בששתק רגלים לדבר שנתרצה או שהסכים על ידו אלא משמע דאפילו בצוח מעיקרא אמרו חוששין וטעמא דמלתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת יודע שאין קדושיה קדושין אלא אם כן נתרצה האב בקדושיה ועל דעת שיתפייס האב הוא מקדש והוה ליה כמתנה על מנת שירצה אביך ובמתנה בפירוש כך אע"פ שצוח ולבסוף נתרצה מקודשת שהרי נתפייס דהא לא שירצה בשמיעה ראשונה קאמר אלא שירצה בקדושין ומתפייס לבסוף ויאמר אין קאמר ואע"פ שמת האב חוששים שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו דהכי איתא בתוספתא במכילתין פ' ג' על מנת שירצה פלוני אע"פ שאמר איני רוצה מקודשת שמא נתרצה לאחר שעה וכו' על מנת שירצה אבא אע"פ שאמר האב איני רוצה מקודשת שמא יתרצה האב לשעה אחרת. והא דאמר רב לקמן בין היא ובין אביה יכולים לעכב הכונה לומר דלא הוו קדושי ודאי אבל קדושי ספק הוו וכן פרשוה בתוס' וההיא דרב אסי דאמר שמא יבא האב וימחה ונמצאת זרה למפרע אע"פ שאין כאן איסור אלא מדרבנן מכל מקום אין מאכילין אותה על הספק שמא יתרצה האב לאחר מחאתו דלחומרין אמרו שמא יתרצה לקולין לא אמרו שתאכל באיסור דרבנן שמא יתרצה וזה אין צריך לפנים. ודאמרינן בירוש' נתקדשה שלא לדעת וכו' ובא אביה ועקר קדושיה התם משום דנתקדשה ונשאת שלא לדעת ודאי מקפד קפיד וחזקה שלא יתרצה לעולם הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ולקמן בשמעתין מחלקין בין נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת כנ"ל עכ"ל:

ועם שבאמת הרשב"א ז"ל חולק על הך דהר"ן בהדיא בצווח מעיקרא ראיותיו של הרשב"א ז"ל אינן מבורות בעיני דההיא דע"מ שירצה אבא שאני דהתם הוא מטעם התנאי שהתנה בפירוש על מנת שירצה וכו' והתם כל דאיכא ריצוי בזמן מן הזמנים סגי אבל המקדש את הקטנה שלא מדעת אביה אין הקדושין חלין אם לא שהאב ירצה בהם וכיון שהוא שמע ולא נתרצה באותן הקדושין נמצא שלא רצה לזכות בהן ואם כן כבר נתבטל ולזה כתב הר"ן טעם בדבר שאין זכין לאדם בע"כ וכו'. גם הראיה שכתב מן הירושלמי הר"ן ז"ל נשמר ממנה וכתב דהא דנתקדשה ונשאת קי"ל כרב הונא וכו' ולקמן כתב הר"ן וז"ל גרסי' תו בגמרא קטנה שנתקדשה וכו' ונראה שהוא מפרש וכו' ולפ"ז יש לחוש וכו' כ"כ על דברי שמואל ומ"ש וכן יש לחוש בקטנה וכו' ומחתה ואח"כ נתרצה דחיישינן וכו' צ"ע דמאיזה טעם חיישינן בה כיון דמחתה איברא דהרשב"א כתב דלענין ספק איתמר האי דקאמר בגמרא היא ואביה יכולין לעכב וכו' וקרוב לומר שיש ט"ס בספר בדברי הר"ן ז"ל. גם במ"ש שם בסמוך ז"ל יותר מפסיד בקדושין וכו' נראה דצריך לגרוס אפכא דיותר מפסיד בנשואין מבקדושין שהרי כשמקדשה עדיין לא יצאה מרשותו וכן ראיתי שכתב הריטב"א ז"ל בחדושיו ז"ל ויותר מפסיד בנשואין מבקדושין:

מ"ש הר"ן בתחילת הסוגיא גבי המימרא דרב ושמואל ז"ל היכא דנתקדשה וכו' לפי שאינו זכות גמור שהרי היא יוצאה מרשותו לכמה דברים ע"כ לאו למימר דבנתקדשה יוצאה מרשותו כלל דאכתי היא ברשות אביה אלא הכונה הוא שעתידה לצאת מרשותו אחר נשואיה אלא שהקדושין הם התחלת הענין וק"ל:

עוד כתב הר"ן דהקשו על הרי"ף שהביא פלוגתא דרב ורב אשי וכו' ותירץ ז"ל דשאני התם שנתקדשה בדעתו וכו' עד סוף דבריו ותמיה לי אמאי לא הביא המימרא האחרת דנתקדשה לדעת אביה וניסת שלא לדעת ואביה כאן דאיכא פלוגתא בהא והיה לו להרי"ף להביא דעתו בה כדקאמר אפילו למ"ד וכו' וההיא נפקותא ג"כ שייכא גם לענין ירושה כפי הנראה לכאורה עוד כתב דהקשו על הרי"ף ז"ל דאם איתא דאפילו ריצוי וכו' אמאי לא חיישינן דאמר לה צאי וכו' ויש לדקדק דהא להכי לא חיישינן מהטעם שפי' הוא ז"ל למעלה וכמו שכבר כתבתי גם במ"ש עוד הקשו עליו אמאי לא ניחוש דילמא ארצויי ארצי הבן וכו' ואמר כל העושה רצוני יקדשנה לי וכו' ולכאורה נראה דהך קושיא לאו להרי"ף לחודיה קיימא אלא לכולי עלמא קיימא:

ואחר העיון נראה דהדבר פשוט דלדעת רש"י ז"ל מאי דאמרינן בפי' אמר מר לא חיישינן היינו לומר שאין החששא בעולם א"כ אין לחוש שאמר לה צאי וקבלי וכו' דודאי להא לא חיישינן אבל לדעת הרי"ף ז"ל דמאי דקאמר בפירוש אמר לה מר היינו לומר דמאי דשמואל השוה ואמר שריצוי זה דמי לאומר צאי וקבלי וכו' אינו כן ולא דמי מלתא למלתא דריצוי האב לחוד ואומר צאי וקבלי לחוד אבל לעולם דאם היה דומה ממש היינו חוששין לו דהא מאי דקאמר בגמרא בפי' אמר מר פירושו כדפרישית דבפי' אמר דלא דמי:

אבל אכתי ק' לפי זה דנהי דלא דמי אבל אנן ניחוש דהא לא הוזכר בגמרא דלא חיישינן להכי זהו טעם המקשה לדעת הרי"ף ותירצו הר"ן ז"ל אם הרי"ף היה מפרש כפי' רש"י ויש עוד בזה אריכות דברים אלא שאני שונא האריכות

(ביאור דברי הרמב"ם) ואחר שביארתי דברי הרי"ף והר"ן אבאר דברי הרמב"ם ז"ל שכפי הנראה נמשך אחר דעתו של הרי"ף ז"ל בזה וז"ל נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מתקדשת אפילו נתרצה האב וכו' ובין היא ובין אביה יכולין לעכב כפי הנראה דפסק דלא כרב ושמואל אלא כעולא דאמר דאפי' מיאון אין צריכה ולפי דברי עולא ליכא לאוקמא ההיא ברייתא דשוים שמוכרת אלמנה לכהן גדול וכו' אלא בקידושי יעוד ואליבא דרבי יוסי בר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו וכו'. ובאמת קשה הדבר מאד שהרמב"ם ז"ל הביא ברייתא זאת בפ"ד מהלכות עבדים ופוסק כחכמים דאמרי מעות הראשונות לקדושין נתנו ותמיהה זאת בדברי הרמב"ם שייכא בהלכות עבדים יותר ויותר דשם פסק דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אבל בקדושי יעוד מוכרה לשפחות אחר הקדושין הוא ודאי כרבי יוסי דאמר דמעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ובתחלת הפרק שם פסק כרבנן ועם מה שחילק ראבי"ה בדברי הרי"ף בין נתאכלו מעות ללא נתאכלו יש לתקן ג"כ דברי הרמב"ם וכן פי' ה"ר איזק שטיין ז"ל על פי' הסמ"ג והמעיין יראה כמה הוא דחוק. ונראה לדרוך דרך בזה אם שנפרש עוד לדעת הרמב"ם